Innuos Nazaré

כל מי שעוקב אחר ההתפתחויות בעולם האודיו ברמות ה־Super High-End וה־Ultra High-End יבחין שרק בשנים האחרונות תקליטורי CD ו־SACD החלו סוף סוף להתמודד עם אתגר אמיתי על מעמדם בפסגת האודיו הדיגיטלי. דיסקים מסתובבים מפוליקרבונט עדיין מהווים כוח משמעותי בקבוצה המצומצמת הזו. עם זאת, כיום הם משמשים יותר כמדיום חד־פעמי להעברה ולשמירה של המוזיקה לאחר Ripping, ופחות כדיסקים המיועדים להשמעה ישירה. זאת בניגוד לחובבי מוזיקה, שעבורם האוויר פחות דליל. הם אימצו כבר מזמן מוזיקה המאוחסנת ומוזרמת כדרך העיקרית לצריכת אודיו דיגיטלי.

זה לא רק עניין של סנוביות או תחרות על עליונות שמנעו מצמרת עולם האודיו לאמץ באופן מלא את העולם הדיגיטלי. הייתה כאן גם הבנה שכל דבר משפיע. כל חובב פטיפונים ברמת היי אנד יכול לנהל שיחה של שבוע שלם על ה־Compliance של ראש פטיפון. כל מי שמחזיק בנגן CD/SACD רב־שלבי ניסה עשרות אפשרויות של כבלים, פלטפורמות, הארקות ואפילו נתיכים משודרגים. אבל במערכות מבוססות רשת, התשובה עדיין לא הייתה ברורה. האם בחירת הכבל יכולה להשפיע על נתונים המועברים במנות? האם יש כאן גורם נוסף שמשפיע? או שכל העניין הוא פשוט שטות מוחלטת? האם אנחנו בכלל עדיין זקוקים לשרת? הרי זה בסך הכול מחשב... אז למה לא פשוט לקנות מחשב PC מוכן מהמדף?

הכל משנה

ראינו לראשונה את שרת המוזיקה Innuos Nazaré כאב־טיפוס בתערוכת Munich High-End האחרונה. לקח לו כמעט שנה להגיע אלינו. זה לא לגמרי מדויק; ה־Nazaré נמצא בייצור סדרתי כבר כמה חודשים, אבל Innuos אינה מצליחה לייצר אותם בקצב שיספק את הביקוש. השם מגיע מקניון Nazaré שבפורטוגל. הסיפור הוא שמנהל המחקר והפיתוח של Innuos, Nuno Vitorino, וצוות התכנון רצו שהשרת החדש ישקף את המורשת הפורטוגלית של החברה, ושהמורשת הזו תהיה חלק בלתי נפרד מהעיצוב התעשייתי.

אסימטריה ספציפית

מאחורי עבודת המתכת הזו מסתתר שרת שונה לחלוטין מכל מה ש־Innuos ייצרה בעבר. בנוסף, יש כמות גדולה של חומר שיכוך של TONEO הממוקמת ישירות מאחורי המעטפת החיצונית. כמו כן, בכל דגמי Innuos הקודמים והנוכחיים, מחבר ה־Ethernet ומערכת ה־USB ממוקמים על אותו לוח ראשי. כעת, הלוח הראשי מצומצם למעבד, לזיכרון ולאחסון בלבד. Innuos מייצרת את כל שאר הרכיבים בעצמה, במטרה לאפשר לכל אחד מהם לפעול עם מינימום פשרות או התערבות בנתיב האות.

כבה את זה!

באופן טבעי, אותה גישה ארכיטקטונית המשמשת בשרת המוזיקה Innuos Nazaré מיושמת גם לצמצום Jitter. זו הסיבה שה־Nazaré עושה שימוש במערכת שעון קניינית מסוג Oven-Controlled Crystal Oscillator ‏(OCXO). שעונים אלה נשמרים בטמפרטורה קבועה כדי למנוע סטייה בתדר, ובכך להבטיח דיוק הנמדד בחלקים למיליארד. ב־Nazaré, השעון ממוקם במרחק של מילימטרים ספורים בלבד מיציאות ה־Ethernet וה־USB. מתודולוגיית ה"נתיב הקצר" הזו ממזערת את האפשרות שהאות יקלוט רעשים בין השעון לבין נקודת היציאה.

קלות שימוש יוצאת דופן

במקום זאת, Innuos יוצרת בתוך ה־Nazaré סביבת מחשוב "שקטה". מכיוון שהמעבד אינו עובד בעומס גבוה, הוא מייצר פחות חום, ובעיקר פחות רעש חשמלי. התוצאה היא "רקע שחור" יותר – שקט בין הצלילים שמאפשר לשמוע את דעיכתו הטבעית של צליל מיתר בפסנתר או את ההד העדין בחדר הקלטה.

זה לא היה משנה

האזנה ל־Innuos Nazaré מדגישה כמעט מיד את ההנחה השגויה שלפיה דרושה מערכת ברמה הגבוהה ביותר כדי לשמוע את ההבדלים העדינים בין שני שרתים. אין דבר רחוק יותר מהאמת.

הבדלים בולטים מאוד

מספיקות כמה תיבות מתחילת הקטע Stoneyman של Craven Faults [Sidings, Leaf] כדי להבין. הקצב המטרונומי הזה יצר עומק, צורה ודחף. הסינתיסייזר הבריטי המסתורי ממשיך לשמר את הלהבה של אסכולת ברלין, עם ארפג'ים קודרים והיפנוטיים וקווי בס עמוסי אבדון שנעים קדימה ואחורה בתוך במת הצליל. זה קרוב ל־Kosmische Musik של שנות ה־70, אבל המפתח הוא האופן שבו השרת מטפל בצלילים המסונתזים. אפילו ה־ZENith NG גורם להם להישמע מעט חלליים ובסגנון Tangerine Dream, בעוד שה־Nazaré מעורר תמונות של נופים בריטיים צפוניים, קודרים – בדיוק כפי שצריך. זה נובע בחלקו מהאופן שבו הבס והצלילים בעלי האופי הפאזי מתנהגים בשני השרתים, אבל יש כאן יותר מזה; ה־Nazaré נשמע "אמיתי" יותר... וכן, לומר דבר כזה על כלים אלקטרוניים לחלוטין נשמע כמו סתירה במונחים. ב־Nazaré, זה לא.

הזרמה טובה יותר

כפי שהשם מרמז, הקטע חייב לגרוב – ולגרוב חזק. אתם אמורים להרגיש צורך כמעט בלתי ניתן להתעלמות לזוז עם המוזיקה, אבל מעבר לכך יש כאן גם דחף "להסתובב סביב המוזיקה" ולהתמקד בכל פעם בכלי נגינה אחר. תפקיד הגיטרה משמעותי במיוחד. הוא עלול להיבלע ולהישמע פשוט כחלק מהבסיס הקצבי של הלהקה, אבל כאן סגנון הגיטרה ה־Neo-Sebene קופץ מיד החוצה ותופס את תשומת הלב.

בני תמותה רגילים

קטע אחר קטע אישר את הרושם שנוצר כבר בשתי התיבות הראשונות של המוזיקה. הכול היה "נכון" יותר: המוזיקה הייתה ממוקדת יותר, הבס היה מלא, עמוק ומהודק יותר בו־זמנית. המילים היו תקשורתיות ומעוררות יותר. השמעתי את Una furtiva lagrima של Donizetti, בביצוע Plácido Domingo עם הפילהרמונית של לוס אנג'לס, בניצוחו של Giulini, ויכולתי להרגיש את השערות בעורפי סומרות. ואם אפשר לנגן אחר כך את Terminus, The Creator מתוך האלבום Night Gnomes של Psychedelic Porn Crumpets [What Reality?], אפשר לדעת שה־Nazaré מסוגל להתמודד עם כל דבר שתטיחו בו. וכן, הלכתי לחפש את שם הלהקה המוזר ביותר שיכולתי למצוא!

ניסיתי למצוא פגמים ב־Nazaré. באמת שניסיתי. אבל מלבד תחושת ה־"WTF!" המתמשכת מול שרת שגודלו ומשקלו דומים לאלה של מגבר הספק, נכשלתי. הוא פשוט טוב כל כך.

אתה מקבל את מה ששילמת עליו

Nazaré של Innuos מציב רף חדש וגבוה עבור המותג, כזה שמאפיל על כל מה שקדם לו. אין זה אומר שה־ZENith NG, שבו אני משתמש מדי יום, הפך למיושן. עם זאת, ניתן לשמוע את ההבדל בכל מערכת. יש הרבה יותר בס ואנרגיה במיקס עם שרת המוזיקה Innuos Nazaré. הוא מצטרף לרשימה המצומצמת של שרתים בעלי ביצועים אולטרה־גבוהים, שהם כל כך טובים עד שהם באמת גורמים לך לתהות מה היה כל הרעש סביב CD ו־SACD מלכתחילה.