Gryphon Helios

חוות דעת 1

שני החלקים הם, באופן תיאורטי, מכלול בלתי נפרד. אבל רק באופן תיאורטי, משום שספק הכוח (PSU) תוכנן כך שיוכל להפעיל במקביל גם רכיבים נוספים מהסדרה – למשל ממיר D/A מלא בגודל דומה או פונו-סטייג׳. לכן ניתן לרכוש כל אחד מהרכיבים בנפרד. זהו מהלך חשוב, משום שהוא מאפשר להימנע מהכפלה מיותרת של מכשירים גדולי ממדים במערכת מורכבת המבוססת על המותג הזה – דבר המהווה מטרד גדול עבור רבים מאיתנו. אם נחזור לרעיון של התייחסות ל-Helios כמכלול פוטנציאלי, טבעי ששני החלקים נארזו במארזים תאומים וזהים. הם גדולים למדי – גבוהים, רחבים ועמוקים – וגם כבדים, אך מצד שני העיצוב שלהם מעניין מאוד. מדובר למעשה במלבנים שטוחים, שבחזיתם, העשויה מלוחות אלומיניום עבים, משולבים אלמנטים דמויי טריז העשויים זכוכית. הם נעוצים מעט אל תוך המשטח העליון של המארז, ומכסים באופן אלגנטי את הצג, נוריות החיווי וכפתור ההפעלה הרגיש למגע. אתם סבורים שמדובר בעיצוב עמוס מדי בפרטים? ממש לא. במציאות המצב הפוך לחלוטין, ותוכלו לאמת זאת במהירות באמצעות עיון בסדרת התמונות המצורפת. לדעתי, התוצאה מוצלחת מאוד. באשר לחיבורים ולציוד של כל אחד מהרכיבים: במקרה של ספק הכוח, מכיוון שהמעגלים החשמליים תוכננו בתצורת Dual-Mono, אנו מקבלים שני שקעי חשמל מסוג IEC, חמישה שקעי Multi-Pin לחיבור ספק הכוח למודול הבקרה או למכשיר נוסף התומך במערכת, וכן הדק הארקה. מעניין, שני מתגי ההפעלה הראשיים הוסתרו מעט, שכן הם ממוקמים ממש בסמוך לחזית, בצדו של המכשיר. אבל לדעתי מדובר בהחלטה מחושבת. במקרה שבו האלקטרוניקה עומדת להיות מושבתת למשך תקופה ארוכה יותר, וכאשר הגישה לפאנל האחורי אינה נוחה, האפשרות לכבות את המערכת גם מהחזית היא פתרון הגיוני – ובואו לא נתכחש לכך, גם נוח מאוד. אם נתקרב כעת לציוד של מה שנקרא "היחידה המרכזית", אני יכול לומר בביטחון שהוא עשיר למדי. המשמעות היא סדרה של כניסות ויציאות אנלוגיות בתצורות XLR ו־RCA, שלושה זוגות מחברים זהים לחיבור הקדם מגבר ל־PSU, שני חיבורי Green Bias, הדק הארקה, וכן כמה כניסות מסוג Jack, המאפשרות להפעיל את המערכת המלאה של Gryphon באמצעות נגיעה אחת בשלט. תוספת נחמדה ביחידת ה"Line" – האפשרות לשלב בתוכו גם קדם מגבר לפטיפון וגם ממיר דיגיטלי לאנלוגי, בצורת מודולים המותקנים מאחור. כמובן, מדובר בתכנונים פחות מתקדמים מבחינה טכנית בהשוואה למכשירים המלאים והייעודיים הנמצאים במארזים נפרדים. עם זאת, הביצועים הקוליים שלהם מוצלחים מספיק כדי שהמהנדסים מדנמרק החליטו להעניק למשתמש אפשרות לבחור ברכיבים נוספים, בפורמט נוח ופשוט יותר לשימוש. את המכלול שנבדק משלימה, כסטנדרט, יחידת שליטה מרחוק שאינה עמוסה בכפתורים – משום שהיא מיועדת אך ורק לקדם מגבר – ולכן היא ברורה ונוחה מאוד לתפעול.

כשהגענו לפסקה המתארת את אופיו הצלילי של המוצר הנבחן, מן הסתם כבר עולות אצל כל אחד מכם באופן אוטומטי לפחות שלוש שאלות עיקריות: האם הגיבור שלנו השפיע על המערכת שלי? אם כן, האם הוא חשף צד אחר של הצליל שלה בהשוואה ל־Pandora שהייתה ברשותי בעבר, ול־Commander שנמצא אצלי כיום, שניהם מאותו מותג? ואם התשובה לכך חיובית – לאיזה כיוון נטו השינויים? למרבה המזל, את האלקטרוניקה של המותג הזה אני מכיר היטב, אם תרצו "מבפנים", לאחר שנים שבהן טיפסתי במעלה סולם האיכות של ההיצע הרחב של Gryphon. לכן, מענה על השאלות הללו אינו מהווה עבורי כל קושי. את דעתי על שתי השאלות הראשונות אפשר לנסח במשפט אחד, והיא תהיה פשוטה למדי: כן. שילובו של ה־Helios במערכת חשף מיד את נוכחותו בשרשרת, והציג את הצליל המוכר לי עד כה באור מעט שונה. לצערי, בכל הנוגע לשאלה השלישית, ההסבר יהיה מעט ארוך יותר, משום שלא רק שמדובר בנושא מעניין, אלא שהוא בהחלט ראוי לתשומת לב רבה יותר בכל הקשור להיבטים הצליליים שהוא מציע. ובכן, לדעתי, הקדם מגבר שעל שמו נקראת הביקורת הזו ממוקם מבחינה סונית בין ה־Pandora, שהולכת ויוצאת מהיצע החברה, לבין ה־Commander הבכיר. המשמעות היא התרחקות מסוימת מהאופן שבו ה־Pandora מציג את עולם המוזיקה – תמיד בצורה יפה, מבוקרת היטב, אך מעט יותר עגולה וזורמת, ובמקביל כזו שמצטיינת בהצגת עומק האירועים על הבמה – לטובת האופי של ה־Commander, שמביא עמו מכה (slam) חזקה יותר, מקורות צליל מוגדרים ומדויקים יותר וחבילה של אנרגיה רב־גונית וצבעונית. עם זאת, אילו הייתי צריך להעריך עד כמה עמוקה מידת השינוי, הייתי אומר שהמוצר שבו אנו עוסקים היום ממוקם פחות או יותר באמצע בין שני מוצרי הרפרנס הללו. כלומר, ביחס ל־Pandora, המשמעות היא הגשה טובה משמעותית של מתקפת הצליל (attack), לצד לכידות מוצקה יותר של האנרגיה, עם דגש על שמירה על ה־drive והדחף המוזיקלי. לעומת זאת, בהשוואה ל־Commander, ה־Helios מציע פחות "משקל" לצליל במובן של עוצמת המכה והאימפולס העגול, ובשל עסיסיות מעט פחותה של ההצגה – גם מעט פחות צבעוניות וריחוף בגווניה. באופן כללי, הוא לוקח משהו מכל אחד משני המוצרים שאליהם השווינו אותו, אבל בסופו של דבר שם את הדגש על היבטים מעט שונים: הוא מהיר יותר מקודמו, אך מעט פחות אנרגטי מספינת הדגל. האם זה דבר רע? כמובן שלא. הרי בדיוק לשם כך הוא נוצר – כאפשרות צליל חדשה מבית Gryphon. אפשרות שמביאה איתה, מצד אחד, מאגרים בלתי נדלים של אקספרסיביות בכל הנוגע להעברת המציאות והאגרסיביות של המוזיקה, ומצד שני גם את האינטימיות שלה, אך מבלי ליפול למלנכוליות מוגזמת. אילו הייתי צריך, כדי לעזור להבין את המהלך של היצרן, לתאר בקצרה את השינויים שמכניס ה־Helios ביחס לקודמו, הייתי אומר שמדובר בזריקת אדרנלין שיושמה בצורה מצוינת – כזו שכל סוג של מוזיקה יודע לנצל היטב. לפעמים מדובר באדרנלין מהיר ומיידי, ובפעמים אחרות, הודות לקיצור וירטואלי של המרחק מהמאזין בשני סדרי גודל אל עבר האמנים, הוא מקרב אותנו אל המציאות של סשן הקלטה. אבל בכל פעם מחדש, מדובר בחוויה שמתקבלת בצורה מעניינת ומרתקת.

ומעניין, ולו רק מהסיבה שהקרב הרוקיסטי החד והלא־מושלם מבחינת איכות ההפקה של להקת Black Sabbath באלבום Vol. 4, לא הפך ולו במעט למסע קקופוני וכואב של צלילים, אלא דווקא לביטוי חזק ומודגש יותר של הרעיון האמנותי של המוזיקאים. הדבר נזקף כמובן לזכות השמירה על משקל נכון ומאוזן של ההעברה המוזיקלית. בזכות השיפור בתחום מהירות המתקפה, ובעקבותיו גם בתזמון שבו מוצגת הבמה הווירטואלית, יכולתי להיכנס אל תוך החומר הזה בצורה מציאותית ומשכנעת הרבה יותר. הצליל אמנם חזק ובעל עוצמת פגיעה, אך בה בעת אינו מאבד את העגלגלות הכללית של כלי הנגינה שמפגינים את יכולותיהם באותו רגע – דבר שבמוזיקת רוק הוא כמעט בבחינת להיות או לחדול בכל הנוגע לאופן הנכון שבו יש לחוות את רוח המרד המקודדת ב־DNA שלה.

ואיך התמודד מול כל זה הקוטב השני של הסיפורים המוזיקליים, כלומר הג'אז שאני מרבה להזכיר, והפעם בדמות האלבום החדש ביותר של Adam Bałdych European Quartet, שנקרא "Endless"? ובכן, בהחלט ניתן היה להרגיש באוויר משב של מהירות ושל בהירות רבה יותר באופן שבו המוזיקה נבנית ומוצגת. אולם הדבר בא לידי ביטוי בהצגה של כמות גדולה יותר של מידע, שעדיין הוגש בצורה נעימה ומהנה, ובזכות ההתקרבות הקלה של המאזין אל הבמה הווירטואלית – גם בתחושה חזקה יותר של מוחשיות האירוע המתרחש על הבמה. באופן תיאורטי, ירידה מסוימת בעסיסיות של הצליל הייתה אמורה לפגוע בתחושת המציאותיות של ההאזנה. אלא שכאן נכנסו לתמונה מאפיינים הקשורים לפתיחות של ההצגה הקולית, והם פיצו לחלוטין על השינויים הקטנים במשקל הצליל – שינויים שממילא לא הפרו את האיזון הטונאלי. במילים פשוטות, זה היה קצת שונה, ובנוסף, במקומות רבים גם טוב יותר. אין ספק שהדבר הוכיח את ההיגיון שבהוספת ה־Helios להיצע המוצרים של החברה.

למי הייתי ממליץ על הקדם מגבר החדש מדנמרק? ראשית, לכל מי שאוהב הצגה ניטרלית. אבל מדובר בניטרליות עם נטייה קלה לזרימה מוזיקלית במובן החיובי של המילה, תוך הקפדה רבה על שמירת ה־drive והדחף של המוזיקה. בהיבטים האלה ה־Helios ממש מצטיין. אבל זו לא ההמלצה היחידה. אני סבור שהגיבור שלנו ישתלב ללא כל קושי גם במערכות שמבוססות היטב על מסה ומשקל. הוא יכניס לתוכן מעט רעננות, אך לא ישכח להעניק לחומר המושמע את המשקל והצבע המתאימים. ומה לגבי מערכות שסובלות ממה שאפשר לכנות "אנורקסיה" במובן המטאפורי? ובכן, לא הייתי שם את ידי במאכלת ומתחייב על כך, אבל אני בטוח למדי שאם הוא יצליח לדחוק החוצה מהשרשרת איזה "שלד מיובש", לפתע עולם המוזיקה יחשף בפניכם הרבה יותר מצידו אנושי. אני מכיר את ההיצע של Gryphon ויודע שהוא, כמובן בדרגות שונות, מנסה תמיד להשפיע עמוקות על חושינו. לכן, למעשה, המכשול היחיד בפני כניסתו למערכת שלכם הוא הגבול שתציבו בפניו באמצעות המערכת הקיימת שלכם ובאמצעות הציפיות שלכם ממנה. לצערי, כדי לגלות זאת בעצמכם, תצטרכו פשוט להזמין אותו אל הגינה הפרטית שלכם.

Jacek Pazio

חוות דעת 2

קדם מגבר Gryphon Audio Helios

מאחר שמדובר במה שמכונה "מוצר ביניים" בהיצע, אין להתפלא על כך שמבחינת הממדים ה־Helios מעט גדול יותר מה־Pandora, ובו בזמן תופס משמעותית פחות מקום מה־Commander. כמובן, בהתאם למסורת המשפחתית, עדיין מדובר במערכת בעלת שני חלקים: באחד ממוקמות מערכות אספקת החשמל, ואילו השני מוקדש למעגלי אות האודיו. לצורך הדיוק הכרונולוגי בלבד, אזכיר שגם כאן, בדומה לאב־טיפוס וגם לספינת הדגל שהוזכרה לעיל, נדרשים שני כבלי חשמל כדי להזין את האורח שלנו. למרבה המזל, לא 20A אלא 16A, כך שמספיק להצטייד בשני כבלי חשמל זהים. שני הגופים, המעוצבים ברוח סגנון ה־"Nordic Noir", מרשימים במבנה המונוליתי שלהם: לוחות אלומיניום עבים, שחורים ומאולגנים, בעלי מראה כמעט משוריין, הנשברים באמצעות תוספות טרפזיות מזכוכית מחוסמת, המגינות על מסך מגע TFT קיבולי בגודל 4.3 אינץ'. וכאן מגיע פרט נחמד במיוחד: כאשר ממקמים את יחידת האותות מעל ספק הכוח, השקעים הללו ממשיכים זה אל זה באופן הרמוני ויוצרים מבחינה חזותית מעין "טריז" אחיד. בשל תפקידו, מודול האותות מציג, בנוסף ללוגו האדום־דם המואר ולסימון הדגם – שמופיעים גם על ספק הכוח – גם את מקור האות שנבחר ואת עוצמת ההגברה, ובנוסף מאפשר ניווט נוח בתפריטי המכשיר.

באשר לפאנלים האחוריים, בספק הכוח עומדים לרשותנו שני שקעי IEC C14 שהוזכרו קודם לכן, המשולבים בתאים עבור הנתיכים (T500mA / 250V), וכן מחבר הארקה נוסף. מערכת אספקת החשמל כוללת ארבעה מחברים מרובי־פינים, שאליהם מצטרף ממשק בקרה הממוקם במרכז. מבט בחלק האחורי של יחידת האותות מבהיר מיד שמדובר בארכיטקטורת Dual-Mono סימטרית לחלוטין. במרכז נמצאים שני חריצים עבור מודולים אופציונליים – DAC3 ו-PS3 (MM/MC). מתחתיהם ממוקמים ממשקי Green Bias, כניסה לחיישן IR חיצוני, יציאת USB המיועדת לשדרוגים עתידיים, חיבורי Trigger להעברת אותות בקרה, וכן מחברי מערכת אספקת החשמל, הזהים לאלה שבספק הכוח. לעומת זאת, החלק האנלוגי, שתופס את שני צדי הפאנל, כולל שלוש כניסות XLR, שתי כניסות RCA ויציאות – שתי יציאות XLR ויציאת RCA יחידה. כולן מצופות זהב. כמובן, המערכת מגיעה גם עם שלט רחוק מתאים, שמבחינת החוסן והבנייה אינו נופל מהמכשירים עצמם.

מבחינה "אנטומית", לעומת זאת, נראה שלמתכנני ה־Helios, בהובלתו של Tom Møller, ניתן חופש פעולה נרחב – ואולי אפילו אפשר לומר שהם ממש השתוללו – שכן, לדוגמה, בחלק של ספק הכוח נמצא שני שנאים טורואידליים בהספק של 65VA כל אחד, אחד לכל ערוץ, העובדים יחד עם סוללת קבלים מרשימה של 83,000µF לכל ערוץ. יתרה מכך, גם אספקת החשמל למעגלים הדיגיטליים והאנלוגיים מופרדת עבור כל ערוץ. לוחות המעגל המודפסים בעלי ארבע שכבות, שבהם נעשה שימוש, כוללים מוליכים בעובי של עד 70µm.

כפי שכבר הספקתי להזכיר, ה־Helios הוא מכשיר בעל ארכיטקטורת Dual-Mono סימטרית לחלוטין, הפועל ללא משוב שלילי גלובלי, במצב Class A טהור, החל ממעגל החוצץ בכניסה ועד לשלב הזרם האולטרה-מהיר. על בקרת עוצמת הקול אחראי מנחת ממסרים בעל 85 דרגות, הנשלט באמצעות מיקרו-מעבד, ומשתמש בנגדים מדויקים ובממסרים בעלי קיבוליות נמוכה במיוחד.

כמובן – זה קטע עשיר מאוד בדימויים ובאירוניה, אז שמרתי ככל האפשר על הסגנון הצבעוני של הכותב: ואיך נשמעת הגרסה העדכנית ביותר של החשיבה הטכנולוגית הדנית? ובכן, בקיצור נמרץ, אפשר בהחלט לומר שהיא תואמת להפליא את העיצוב ה"מחודש" שלה, שהוא גם מעט קשוח וגולמי יותר מזה של הדורות הקודמים. אם כי לא לגמרי, שכן אני זוכר את התקופה שבה ייחסו לאלקטרוניקה של Gryphon "נטיות אנליטיות" ומעין חוסר סלחנות כלפי טעויות בהפקה של החומר המושמע, כמו גם כלפי טעויות שנעשו בעת כיוון המערכת. אבל מבלי להקדים את המאוחר, צריך להודות בכנות שה־Helios בולט ביחס לאחיו לא רק במראה שלו, אלא גם בצליל. בעוד שה־Pandora שם את הדגש על חלקות, דיסקרטיות וקוהרנטיות של ההעברה, תוך הקפדה על קורטוב עדין ונעים של מתיקות לאוזן, ובמקביל על דיוק מושלם במתארים של מקורות הצליל המדומים; וה־Commander הוסיף מנה נדיבה של אנרגיה, העשיר את ההעברה ברוויה והעניק לכל המכלול עסיסיות אורגנית ממש – האורח שלנו היום עושה דברים מסוימים בדרך משלו, תוך שהוא מציץ בחצי עין לעבר הפרהיסטוריה. אין פירוש הדבר בשום אופן שחיבורו למערכת היה דומה למשב של קור חדר מתים המגיע מאחורי דלת פתוחה למחצה ברחוב Oczki, אלא דווקא להחזרת תפקידו של הקדם מגבר לתפקידו הבסיסי: ויסות ההגברה, בחירת המקורות והתאמתם ה"חשמלית" לשלב ההגברה הסופי. סוף פסוק. לכן, המעבר הישיר מה־Commander הוריד מצד אחד את רמת האופוניה והנעימות המייפה של הצליל, ומצד שני כמעט ביטל לחלוטין – לא כל כך את נוכחות המכשיר עצמו כרכיב בשרשרת, אלא את 'החתימה הקולית שלו'. שכן במונחים מוחלטים, ובמידה מסוימת גם לצורך הביקורת הנוכחית, אפשר בהחלט לקבוע שלקדם מגבר שעל שמו נקראת הביקורת 'אין חתימה קולית משל עצמו'. בהתאם לכך, אף אחד שמכיר את התחום לא אמור להיות מופתע מכך ש־"Humanoid" של Accept, כשהוא מופשט באופן מטאפורי מכל אמצעי הקישוט והייפוי, נשמע אפילו מטריד ואפוקליפטי יותר. Mark Tornillo חורק ומצווח להנאתנו, והריפים הלוהטים מצד אחד אינם חסרים את החספוס הכמעט מוסכי שלהם, אך אי אפשר גם להתכחש למלודיות הקליטה שלהם. באופן כללי, העניין הוא שעם ה־Commander, הדהירות הכבדות של ההבי־מטאל הופכות לעוקצניות וסוחפות יותר, עד כדי כך שקשה לעסוק בשלווה במטלות הבית או במשימות אחרות הדורשות ריכוז ומחשבה, כאשר אנחנו כמעט קופצים שלא מרצוננו בכל מכה על המצילות, ואיזה בחור מקועקע צורח לנו ממש לתוך האוזן. כאן Gryphon מבהיר את העניין באופן חד וברור: רצית להאזין למוזיקה? אז שב על התחת ותקשיב!

מעניין לא פחות הוא שגם מול רפרטואר מעודן ומתוחכם בהרבה, "הדני הקודר" מפגין גישה סמכותית וחסרת פשרות באותה מידה. כך, למשל, ביצירה האפלה ומעוררת האסוציאציות למסתורין הדתי, Tomba Sonora של Stemmeklang ו־Kristin Bolstad, שחזור האווירה של הקטקומבות עשויות האבן מגיע לעוצמה כזו, שהאזנה לאלבום הזה אפילו בשעות אחר הצהריים החמות לא מצליחה לבטל את התחושה של קור החודר עד לשד העצמות. וכאן אני רוצה להדגיש מיד: הקור הזה אינו נובע מחוסר נשמה או מהפחתת רוויה שהקדם מגבר מכניס לצליל, אלא אך ורק מהסביבה שבה ההקלטה בוצעה. הקדם מגבר של Gryphon פשוט מגיע אל מקור המידע הזה ומעביר במלואו את כל המידע הקשור אליו. כדאי גם לציין שלמרות היעדרם של כל אמצעי ייפוי או קישוט, ה־Helios אינו מרזה את ההעברה ואינו מנסה להרים את האיזון הטונלי שלה. אם צריך לרדת ממש עד לגיהינום עצמו, אין לו עם זה שום בעיה. אבל הוא כשלעצמו אינו מגלה נטייה להגביר או להעדיף אף אחד מתחומי התדרים. אפשר לשמוע זאת היטב ב-Vapaa ja yksin של Chisu, קטע שאולי לא ממש מדגיש את הגבוהים בצורה בהירה, אלא בהחלט בצורה מודגשת. כל הפרה של האיזון הטונלי במקרה הזה הופכת כמעט באופן אוטומטי את האלבום ל"בלתי ניתן להאזנה". לעומת זאת, ה־Gryphon הוריד את ההאזנה לרמה כמעט אולפנית, שבה הן הארטיקולציה והן עוצמת ההגשה של קולה של Christel Martina Roosberg היו כמעט זהות לתחושה של השתתפות אישית בסשן ההקלטה.

לסיכום הדברים וההתפלפלויות שהובאו לעיל, נותר לי רק לקבוע שהצוות של Gryphon נהג בהגינות רבה כשציין כי Helios הוא למעשה נציג של דור חדש של מכשירים דניים. לכן, כשניגשים להאזנה אליו, כדאי לתת לו carte blanche ולא לנסות לבחון אותו דרך הפריזמה של אחיו הגדולים, שכן הוא מייצג גישה שונה באופן מורגש לנושא. אם Pandora וגם Commander אמנם הקפידו להשאיר את חותמם בשרשרת ולא ניסו להסתיר את נוכחותם, הרי ש־Helios שואף לנייטרליות ולשקיפות מוחלטות ככל האפשר. לכן, כשמשלבים אותו בשרשרת, מוטב להתכונן לרגע של אמת – הן לגבי המערכת שברשותכם והן לגבי הקלטות שנדמה לכם שאתם מכירים כבר בעל־פה.

Marcin Olszewski