|
וואו! איזו בחירת צבע לא שגרתית אך אלגנטית, ואיזו צורה דינמית אך ייחודית! ברגע שהנחתי במקומו את נגן ה־(SA)CD וה־DAC מהשורה הראשונה של Playback Designs, שמשקלו לא פחות מ־18 קילוגרם, הוא תפס מיד את מלוא תשומת ליבי. וכשמתברר לך שמאחורי Playback Designs עומדים לא אחרים מאשר אנדראס קוך – מוח־העל של הדיגיטל, שהיה שותף מרכזי בפיתוח פורמט SACD ו־DSD – וברט גרלך, רופא ומהנדס מוסמך שאחראי לכל תהליכי העיבוד שאחרי ההמרה בדגם MPS-8, קשה שלא לעמוד פעור פה. ייתכן שתמצא את עצמך גם מעט המום כשתשמע שהמחיר של ה־MPS-8 מתקרב ל־28,000 אירו. אבל לא הספקתי אפילו להשלים את שילוב המכשיר במערכת הביתית שלי, והמבקר הקפדן שבי כבר נכנס לפעולה ודחק הצידה את כל המידע המרשים הזה. התוכנית שלי הייתה לבדוק אם נגן החלומות הזה באמת מצדיק את שמו.
איכות כונן נשגבת
ייתכן שתחשבו שהגישה שלי למוצרים אודיופיליים יוקרתיים מהשורה הראשונה היא קפדנית מדי, או אולי פשוט גרמנית טיפוסית — אבל כאשר מדובר במכשירים בטווחי מחירים מרקיעי שחקים, אני מעדיף להתחיל בבחינה יסודית של התכונות המשניות, כמו מראה, תחושה ובעיקר איכות הגימור והבנייה. תבינו, יצא לי לספוג לא מעט הפתעות לא נעימות במהלך חיי כאודיופיל. עבורי, מבחן הלקמוס להערכת איכות הייצור של נגן CD הוא תמיד כמות הרעש שמפיק הכונן — במיוחד כי התכונה ה"משנית" הזו משפיעה בפועל על האיכות ה"עיקרית" של הצליל עצמו. לא משנה אם מדובר במכניקה של טעינה קדמית או עליונה — מבחינתי, המרחק הקריטי ממקור הצליל מתחיל ב־50 סנטימטר. אפילו ביצירה
’4:33” של ג’ון קייג’, שבה הנגנים שותקים לחלוטין לכל אורך היצירה (ע"ע שם היצירה) — אני לא מוכן לשמוע ציוץ מהמכשיר, גם אם אני יושב ממש לידו.
וכאן אנחנו מגיעים להיבט של הנגן MPS-8 של Playback Designs שהרשים אותי יותר מכל מוצר אחר שיצא לי לבדוק מזה זמן רב: ממקום ההאזנה שלי לא שמעתי אפילו רחש — אפילו כשכמעט הצמדתי את האוזן אל הנגן. דממה מוחלטת שררה באוויר. זו טכנולוגיה בשיאה, ממש חוד החנית. אגב, חשוב לציין שהכונן עצמו אינו פיתוח פנימי של החברה, אלא מגיע מסידרת האולפניים של Marantz-Denon. ובכל זאת, השילוב ההרמוני והמיגון המותאם בדיוק מושלם הם אלה שעושים את ההבדל האמיתי. וכמובן שאין צורך לומר שהעיצוב החיצוני של הנגן מושך את העין ברמה יוצאת דופן. פרנק פיטרסן מצוות המכירות של החברה בגרמניה סיפר לי שהמארזים של מוצרי Playback Designs מפותחים ומיוצרים על ידי מספנה המתמחה ביאכטות יוקרתיות — וזה בהחלט מסביר לא מעט.
מוזיקליות שנובעת מחדשנות טכנולוגית
לא לעיתים קרובות רואים מחויבות לאיכות שנשמרת ברמה מרשימה כל כך. אבל מה לגבי איכות הצליל? הרי בסופו של דבר, מה הטעם במכניקה עילאית אם הנתונים הנקראים מהדיסק יוצאים מהממיר בצורה מאכזבת? אחרי כמה תיבות ראשונות מההקלטה פורצת הדרך של אייג’י אוּאֶה ל־Divertimento for Orchestra מאת לאונרד ברנשטיין, חדלתי מלהתעכב על השאלה הזאת — ונתתי לאוזניים שלי לקחת פיקוד על הרגע. אם הייתי פשוט אומר עכשיו שהכול נשמע נכון — שהכול נשמע בדיוק כמו שצריך — אולי הייתם טוענים שמדובר במכשיר יבש, רציונליסטי מדי, מין מנתח ספרותי של צלילים שמחסל את הרגש בדרך. אבל אם הייתם טוענים כך — הייתם מפספסים לגמרי. כי צליל נחשב באמת נכון רק כשיש בו שילוב של הפרדה מושלמת בין כלי הנגינה, איזון מרחבי מדויק, היעדר מוחלט של עיוותי גוון, ותחושת קלילות טבעית שזורמת בנינוחות עמוקה. רק אז אפשר להפסיק לנתח ולתהות על מידת השלמות — וזה בדיוק מה שקרה כאן. טוב, טוב — נודה על האמת: גם התקליטור של Reference Recordings הופק בצורה כמעט מושלמת, כך שהרבה מאוד דברים צריכים להשתבש כדי שהוא יישמע ממוצע. לכן מיד קפצתי לארון הרעלים, והכנסתי כמה דיסקים של רוק מאמצע שנות ה-90 — כאלה שהתברכו בצליל האופייני של אותה תקופה, מעין "רפואת שיניים דיגיטלית". תהיתי מה יעשה איתם ה־MPS-8. ובכן — הוא לא ליטש אותם ולא חימם את הצליל. אם זה מה שאתם מחפשים, תצטרכו לבחור במכשיר שמשחק בכוונה עם הפאזות או כזה שמוציא את הסיגנל דרך שפופרות.
עם ה־MPS-8, הצליל הדיגיטלי האותנטי של ראשית העידן הדיגיטלי נשמר כפי שהוא. אבל דווקא משום שהמוזיקה נשמעה רגועה, נינוחה — האוזניים שלי הופנו מיד לזרימה המוזיקלית, כך שכל הפגמים בגוון הצליל שבהקלטות לא הורגשו כגורם מפריע. אני מוכרח להודות — מעולם לא חוויתי את זה כך, אפילו לא עם השמעה אנלוגית. כמו שאמרו האנס אייסלר וברטולט ברכט: "הדברים הפשוטים הם הקשים ביותר לביצוע." ומכאן נובע שהקלילות שבה ה־MPS-8 מנגן מוזיקה נשענת על יצירת מופת טכנולוגית ושלל המצאות דיגיטליות פורצות דרך. בניגוד לדוקטרינה הרווחת, ההמרה לא נעשית באמצעות רכיבים דיסקרטיים אלא על ידי מעגלים משולבים מיוחדים (ICs). אנדראס קוך תכנת בעצמו את האלגוריתמים של הרכיבים הללו (FPGAs), כך שהם מעלים את קצב הדגימה לרמות הגבוהות בהרבה מהתקן של DSD. רק כך ניתן לממש את המסננים הדיגיטליים המתקדמים מסוג “adaptive apodizing filters”, שאחראים במידה רבה על הטבעיות של הצליל. הדבר היפה בכל זה הוא שאין כאן ניסיון מרשים להשיג עוד "יותר, מהר יותר, גבוה יותר" מבחינת הרזולוציה. הידע הטכנולוגי כולו מגויס למטרה אחת בלבד: לאפשר למאזין ליהנות מהמוזיקה.
תהיתי גם איך יתנהג ה־MPS-8 בהזרמת קבצים דרך USB. התמקדתי בעיקר בקבצי FLAC בקצבי דגימה שונים, מכיוון שהזמינות של קבצי DSD בחנויות ההורדות הרלוונטיות עדיין מוגבלת למדי. בניגוד להמרת (SA)CD, שבה נעשה upsampling מסוג שונה, כאן הקבצים עוברים למעשה העלאת דגימה לקצב של 352 קילוהרץ. על הנייר, כניסת ה־USB אמורה להציע איכות צליל עדיפה. ברט גרלאך הביע ביטחון מלא בתוצאות שמפיקה מערכת ה־PDFAS שפיתחו ב־Playback Designs (Playback Designs Frequency Arrival System), שמטרתה לסלק רעשי jitter באופן אמין. אבל בפועל — לא הצלחתי להבחין בהבדל ממשי לעומת השמעת דיסק דרך הכונן הפנימי. הצליל המוכר כבר של קלילות, זרימה טבעית ושקיפות מושלמת נשמר גם כאן, למשל באלבום החדש של רולף קין, Yellow + Blue. יש חובבי אודיו נוקדנים שמעדיפים להתמקד בפרטים שוליים במוזיקה כדי להסיק מהם מסקנות על איכות מערכת ההשמעה. יש גם יצרנים שמנצלים זאת, ומתכננים בכוונה דגש על רעשים כמו נשיפת האוויר (chiff) או תזוזת מקשי הכלי — מה שמוליד מופע ראווה אודיופילי שנשמע יותר כמו תרגיל טכני מאשר מוזיקה. ובכן, גם אני שמעתי את נשיפותיו של קין ואת לחיצות המקשים של הקלרינט שהוקלטו בבירור — אבל הם אף פעם לא בלטו יתר על המידה, ותמיד נשזרו כחלק אינטגרלי מהזרימה המוזיקלית הכללית. קיבלתי גם את הרושם שה־upsampling לא נועד לייצר רזולוציה גבוהה יותר, אלא הוביל לשחזור טבעי יותר של הצליל.
תכונות לא צפויות בקדם מגבר המובנה
בהמלצת צוות המכירות, השתמשתי גם במגבר הקדם (preamplifier) המובנה של ה־MPS-8. כשהחלפתי בין חיבורו למגבר ההספק שלי לבין חיבור לרמקולים האקטיביים שבאולפן, הופתעתי מהישירות ומהחיות שהצלחתי להשיג כך. הבנתי במהרה שאין כל צורך במגבר קדם נוסף — אלא אם כן רוצים ליצור אופי צליל מסוים או לחבר התקנים נוספים. הצליל היה מעט ישיר יותר, אולי גם מעט יותר דינמי: המוזיקה נשמעה לי שונה במקצת — ובאופן אישי, אהבתי את זה אפילו יותר מאשר דרך מגבר הקדם הפרטי שלי. באמצעות שלט הרחוק ניתן היה לשלוט בעוצמת הקול בדיוק של צעדים קטנטנים, מה שהפך את השימוש לנוח מאוד. לכן, כל מי שמעדיף מערך דיגיטלי טהור כדאי שישקול ברצינות את הקונפיגורציה המינימלית של MPS-8 עם רמקולים אקטיביים. גם מבחינה עיצובית, זה פתרון מינימליסטי מפתה — המשלב צליל מעולה עם מראה יוקרתי. ולפני שאסיים, ראוי להזכיר את מודול הסטרימינג הנוסף, שמחירו 3,000 אירו — ולא היה ברשותי בעת כתיבת הסקירה. הוא מאפשר שילוב ישיר של שירותי סטרימינג ופלטפורמות מוזיקה מוכרות. מכיוון שאני חובב של חיבור ישיר למחשב, לא ממש התבאסתי מהיעדרו. אבל לא משנה באיזה אופן תבחרו להפעיל את ה־Playback Designs MPS-8, ברור שמדובר בפסגת הביצועים הדיגיטליים. השם "נגן החלומות" הוא לא הגזמה. זו פשוט הכרה במציאות.
|
