SACD נגן  - Playback Designs MPS-8

"אני יודע שתרצה לשמוע מה הדבר הבא שיגיע מ־Playback Designs. בניגוד ל־MPS-5 שלך, הסדרה החדשה הזו תכלול שלשה רכיבים שונים: שני מערכים של מארז כפול משלימים — ברמה של 'סוף הדרך' — טרנספורט/סטרימר וממיר; ולבסוף, נגן חדש לחלוטין, משולב עם סטרימר וממיר, בדומה ל־MPS-5 שלך. מיותר לציין שכל אחד מהם הוא מתקפה כוללת על שיא הטכנולוגיה של נגינת דיגיטל, וכל אחד ישפר משמעותית לעומת סדרת ה־5 וה־Merlot. כמובן, כל אחד גם יגיע עם אספקה של טובלרון לכל החיים."

למעט המשפט האחרון שמעורר תיאבון — שהיה לחלוטין פרי דמיוני האנוכי — זהו תוכן חילופי iMessage שקיימתי עם אנדראס קוך, הבעלים והמעצב הראשי של Playback Designs, חברה שהקים באמצע שנות ה־2000. אנדראס אינו זר לעולם הדיגיטל — למעשה, אם יש דבר כזה "יודה של הדיגיטל", הוא בהחלט אחד מאלה, ואולי אף ה־יודה. הוא היה חלוץ בתחומים רבים של המרת אותות דיגיטליים המשמשים עד היום בממירים מודרניים. אכן, הגאונות הדיגיטלית של ה"יודה השווייצרי" הזה תפסה לראשונה את עיניהם של מעסיקיו אז, בחברת Studer, שם כבר בתחילת שנות ה־80 החל להתנסות במרכיבים שונים של המרה דיגיטלית — נושאים שימצאו את דרכם בהמשך לתעשיית ההקלטה המקצועית, כולל כמובן מקליטי הדיגיטל של Studer עצמם. מהפילטרים הפסיכו־אקוסטיים הראשונים, ועד לחלוקת תחום הצלילים הנשמעים למספר תחומים שהומרו בנפרד באיכות הגבוהה ביותר האפשרית — כל אלה הרשימו כל כך את בכירי "אלי הדיגיטל", עד שאנדראס הוזעק כמעט לכל מקום שבו נדרשה המרה בין אנלוג לדיגיטל. מחוות סקייווקר של ג'ורג' לוקאס ועד לפרויקטים צדדיים בעלי פרופיל גבוה — לא עבר זמן רב ובאמצע שנות ה־90, סוני הרימו טלפון. סוני, כמובן, כבר הייתה בעיצומה של תכנון הדור הבא של פלטפורמה דיגיטלית, שנבנתה סביב אסטרטגיה של סיביות בודדות — זו שבסופו של דבר כונתה בשם השיווקי Direct Stream Digital, או בקיצור: DSD. לפעמים נדמה לי שאפילו היום זה נראה כמו לפני נצח וחצי. אבל בפועל — במבט היסטורי על כל עולמות הדיגיטל —כל זה קרה ממש לא מזמן.

והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. כשאנדראס המשיך לפתח את העקרונות המדעיים והבסיסיים של ממירי דלתא־סיגמא מבוססי סיביות בודדות (1-bit), נולד DSD המודרני – Direct Stream Digital. אף שהעבודה הייתה מתגמלת והובילה בסופו של דבר ליורש של תקליטור הקומפקט דיסק — דיסק SACD — אנדראס הרגיש שהוא נקרא למשהו גדול עוד יותר. הוא ניתק את עצמו מכבלי התאגיד, מאימת רואי החשבון וממחלקות שיווק חסרות נשמה, והקים את החברה שלו: Playback Designs. המשימה הייתה ברורה, אך אופטימית להפליא: ליצור את ציוד ההשמעה הדיגיטלי מבוסס DSD הטוב ביותר שהאנושות ידעה. המוצר הראשון, Playback Designs MPS-5, עשה שימוש במנגנון ההנעה המפורסם של Teac עבור CD/SACD כדי להעניק את ההשמעה הטובה ביותר ממדיה פיזית. כשהרעיון של "סטרימינג" או השמעת קבצים דיגיטליים ממחשב עוד היה בחיתוליו (חשבו על השנים 2007–2008), MPS-5 כלל גם כניסת USB — דבר נדיר ביותר בעולם האודיו הדיגיטלי האיכותי של אותם ימים. ועוד יותר מכך, כדי לדהור מעל למהירות האור לפני המתחרים, שעשו שימוש בשבבי DAC גנריים מהמדף, אנדראס בחר לעצב את הממיר שלו סביב שבב FPGA — ראשי תיבות של Field Programmable Gate Array. במילים פשוטות, שבב FPGA מעניק למתכנן חופש מוחלט לבנות את תהליך ההמרה מאפס. והבונוס? בדיוק כמו ש־Apple משחררת עדכוני iOS חדשים למכשירים קיימים, עדכון תוכנה פשוט יכול לשדרג את הביצועים באופן דרמטי — בלי לגעת בחומרה. מתוחכם ולגמרי לגיטימי. במבט לאחור, עשור ומעלה לאחר מכן, קשה להפריז בגודל החדשנות ובחזון ארוך־הטווח שבשימוש של אנדראס ב־FPGA. כשהוא חופשי מהמגבלות של שבבים מסחריים מתוצרת גנרית, הוא יכול היה לתת לגאונות המתמטית שלו לעוף לגבהים חדשים. ואם לא די בכך, העדכונים החינמיים המשיכו לחשוף איכויות צליל חבויות — כך ש־MPS-5 הפך לא רק לממיר קצה חד־פעמי, אלא לפלטפורמה מתפתחת, שמאפשרת גדילה ושדרוג מתמשך.

כששוחרר לשוק, MPS-5 הפך מיד ללהיט: כמעט כל מגזין אודיו יוקרתי הילל אותו כמערכת ההשמעה הדיגיטלית בעלת הצליל האנלוגי ביותר שניתן להשיג. לקוחות מכל קצוות תבל עמדו בתור עם פנקסי צ'קים פתוחים, וההזמנות הרקיעו שחקים. לאחר ששמעתי בעצמי על מה כל המהומה — רכשתי אחד כזה לעצמי. גן עדן דיגיטלי, כך הסתבר, כבר כאן כדי להישאר. זה היה אי שם ב־2009. מאז, MPS-5 עבר מספר עדכוני תוכנה משמעותיים ושתי גרסאות של מודול USB חיצוני, ששיפרו משמעותית את מה שהוצע במקור — בעיקר בגלל מגבלות השבבים שהיו זמינים אז עבור USB. לאורך כל התקופה, ה־MPS-5 נשאר הרפרנס הדיגיטלי שלי. בזמן שפיתוחי טכנולוגיית ההמרה הדיגיטלית רצים בקצב של שנות אור, מדובר בהוכחה מובהקת לחכמתו של אנדראס קוך: המוצר הראשון שלו הצליח להתבלט ולהישאר רלוונטי, למרות תחרות קשה שהגיעה מכל קצוות העולם. נכון, היו ממירים אחרים שהצטיינו בפרט זה או אחר, עשו משהו קצת יותר טוב פה או שם — אבל אף אחד מהם לא הצליח להציע חבילה שלמה, מלוטשת ויציבה יותר. ההצלחה של אנדראס הובילה להכרה רחבה עוד יותר, והוא החל גם לעצב ציוד עבור חברות אחרות (OEM) ולשתף את הידע העמוק שלו. כך למשל לימד את טד סמית' מ־PS Audio את רזי ה־DSD וה־FPGA. גם חברת Nagra נהנתה מהידע הזה — ולא הפתיע לראות את המוצרים שלהם מתרוממים לרמות גבוהות בהתאם.

אבל נחזור ל־Playback Designs. כאשר השיק אנדראס לפני כמה שנים את סדרת Merlot החדשה שלו, הוא עשה זאת מתוך עיקרון ברור של יחס עלות־תועלת: להציע ביצועים כמעט ברמה הגבוהה ביותר — במחירים שעדיין אפשר לעמוד בהם. וכך נולדה סדרה חדשה של ממירים, ממירי ADC וסטרימרים, שהציגו ביצועים ברמה גבוהה הרבה מתג המחיר שלהם. זמן קצר לאחר מכן, בשיחות עם אנדראס, ניסיתי לחפור קצת לעומק: "אני מהמר שאתה כבר עובד על סדרה חדשה שתחליף את ה־MPS-5… נכון?" ואז, כמה חודשים ושיחת טלפון מאוחר יותר, אנדראס הציע שניפגש באולפן שלו כדי להראות לי משהו שהוא עובד עליו. כמובן, אותו "משהו" התברר כסדרת Dream — רכיבים חדשים כולם תחת השם MPS-8. השם Dream רמז על "הטוב ביותר מסוגו", מה שבפועל אומר: רמת רפרנס, הכי גבוה שיש — ללכת בגדול או לא ללכת בכלל. למרות שהמערכת הייתה עדיין בשלב אב־טיפוס מוקדם, כבר היה אפשר לחוש באיכות:

• ספקי כוח נפרדים ומיוצבים לחלוטין עבור כל חלק — דיגיטלי, אנלוגי, ותפעול מערכות עזר.
  
• שעון אחד ויחיד שמסנכרן את כל המערכת.
• שבבי FPGA מהדור החדש ביותר.
• שלב יציאה אנלוגי בעיצוב חדש.
• ולא פחות חשוב — מנגנון CD/SACD חדש לחלוטין, מבוסס Denon, מתכת כולה, שתוכנן במיוחד לפי צרכים של אודיו ברמה הגבוהה ביותר (למיטב ידיעתי, אותו מנגנון משמש גם את dCS בדגם Rossini החדש שלהם).

"אני מגיע בעוד כחמש־עשרה דקות", נכתב בהודעת iMessage לקונית. מרוב התרגשות, חיממתי את מערכת הסטריאו והשארתי מקום פנוי ל־MPS-8 Dream Player. "וואו, הוספת כמה לבנים בשביל הספורט?", התלוצצתי כשפתחתי את האריזה המרשימה. השחקן החדש היה מורגש כבד יותר, גבוה יותר, ונראה כמו גוש אחיד של אלומיניום שעבר חריטה ממוחשבת. הרושם הראשוני שלי היה חיובי מאוד. המארז הישן של סדרת MPS-5, בעל שני גוונים, קווים חדים וצורה כמעט ריבועית — הוחלף בעיצוב חדש לגמרי: אם Apple הייתה מייצרת את זה, אין ספק שהצבע היה נקרא "space grey" (אפור חללי). מרענן, חשבתי לעצמי. צבע שונה שמבחין את המכשיר מהים של כסופים ושחורים מונוטוניים. הדבר הבא ששמים לב אליו הוא גוף המכשיר שמרגיש כמו יחידה אחת, למרות שהוא עשוי מכמה פאנלים — כל הברגים נסתרים מבפנים. מקדימה ובצדדים יש לוח חלק, כמעט גלי, ולמעלה פלטה עם קווים אלכסוניים. לוגו Playback Designs חרוט בעדינות בחלקו העליון. בדומה ל־MPS-5, בחלק הימני העליון ישנם חמישה כפתורי אלומיניום לשליטה מהמכשיר, וגם כאן התצוגה האדומה הקלאסית מפוצלת, מופרדת על ידי כונן CD/SACD המתכתי החדש. וכאן מגיע פרט מעניין: אנדראס שוב בחר בדרך ייחודית — במקום מסכים מרהיבים בצבע מלא, OLEDים למיניהם ואפקטים גרפיים, הוא בחר לשמור על LCD פשוט שפועל ישירות על אותו שעון סיסטמי שמסונכרן עם קצב הדגימה של האודיו. תוצאה? פחות הפרעות שעון (jitter), פחות בעיות ליבה — ויותר דיוק מדיד ומוזיקלי. זו עוד דוגמה להתעקשות ההנדסית שמובילה את Playback Designs. בגב המכשיר תמצאו את כל כניסות ויציאות האודיו הרגילות — ולצידן כמה חידושים. הבולט שבהם: כניסת רשת Ethernet עבור מודול סטרימינג אופציונלי בשם Stream-X. כן!! בנוסף, נכללת גם יציאת PLINK — תקשורת אופטית קניינית של Playback Designs (לא להתבלבל עם ה־TosLink הישן של Toshiba), שמאפשרת חיבור ישיר לרכיבי החברה האחרים או למודולים עתידיים.

למרות שראיתי עלייה מחודשת בשימוש בנגני דיסקים בשנים האחרונות, הפתרון הדיגיטלי הקבוע שלי מבוסס כולו על Roon, באדיבות מערכת שמורכבת מ־Roon Nucleus, רשת eero יציבה ו־NAS של QNAP בנפח 32TB, שעליו מאוחסנים כ־6TB של קבצי מוזיקה שונים — 16/44, קבצי hi-res 24-bit וגם לא מעט DSD. הנוחות תמיד מנצחת, ובזכות Roon שמשלב באופן מושלם את כל הספרייה הדיגיטלית שלי, אני יכול ליהנות בקלות מ־Tidal, Qobuz ומאלפי תחנות רדיו אינטרנטיות — הכול דרך האפליקציה האלגנטית של Roon לאייפון ולמק. העובדה שהאפשרות ל־Stream-X מאפשרת גישה לשירותי סטרימינג כמו Tidal ו־Qobuz, מהווה בונוס נהדר עבור מי שמעדיפים שלא להשתמש ב־Roon כלל. בשורה התחתונה, קל להבין שעשור שלם חלף מאז נולדה סדרת MPS-5.

ועכשיו, כשה־MPS-8 Dream Player מוכן, מחובר ומזומן לפעולה — משתלב עם מערכת EINSTEIN The Preamp and Power Amp, דרך כבלי KS Elation XLR!, שממשיכים אל רמקולי YG Sonja 2.3 באותם כבלי KS Elation! ומוזנים כולם דרך כבלי חשמל תואמים מאותה הסדרה — יכולתי סוף סוף לטעום מפרי עמלו של Andreas Koch. שלט רחוק, עשוי כולו מאלומיניום ומואר מאחור, מאפשר שליטה נוחה ואינטואיטיבית בכל פונקציה של ה־Dream Player — ממש מכף ידך. לחיצה פשוטה על החיצים מעלה או מטה תבחר את הכניסה הרצויה: טוסלינק, סטרימר, נגן דיסקים. ובדיוק כדרכו של אנדראס, כל כניסה שאינה בשימוש פשוט כבויה: ללא זרם, ללא רעש, ללא הפרעות — כאילו אינה קיימת בכלל. ברגע שאתה בוחר ב־CD/SACD, הנגן מופעל, התצוגה נדלקת, והמערכת מתרכזת אך ורק במה שצריך להתרחש עכשיו. הדיסק הראשון ששלפתי היה האלבום הכפול Live in Berlin של Yello [Polygram] — לטעמי, ההקלטה החיה הטובה ביותר של מוזיקה אלקטרונית, ואולי בכלל. הקטע האחרון, The Race, הוא מבחן סופי לכל מערכת שמע — מהרכב השועט בסלון בפתיחת השיר, דרך הביט הפועם ועד קולו המחוספס והחזה של Dieter Meier, הכול כאן, חשוף ומדויק. ובדיוק כאן ה־Dream Player זורח. ה־YG Sonja 2.3, עם חושפנות חסרת פשרות, מגיש כל פרט שהנגן מספק. לא פחות — ולא יותר. הבסים הדוקים, מהודקים; הדינמיקה — מתפרצת ממש, ומעלה את התהייה: כמה מידע בכלל יכול להכיל דיסק? למי שטוען שצריך קבצי hi-res כדי ליהנות מהאזנה "אמיתית", מספיק לשמוע את הדיסק הזה — ולחשוב שוב. תחום מוגבל? לא. חסר גוון, ניצוץ או נוכחות? ממש לא. קובץ hi-res? בהחלט. CD 16/44? כן, בדיוק.

מה שתמיד הרשים אותי ב־MPS-5, במיוחד בהאזנה לדיסקים, ה־MPS-8 Dream Player לוקח רחוק עוד יותר — באמת. דיסק, כן? אותו פורמט עתיק שיצא לעולם אי שם בשנת 1983. קחו לדוגמה את האלבום האחרון של Mark Knopfler, Down The Road Wherever [Blue Note]. הקלטת אולפן באיכות גבוהה, אבל כאן — מגולמת ב־16/44. ובכל זאת, הקטע Good on You Son מציג את כל מה שאנחנו אוהבים אצל קנופלר: הקלילות, החופש, השליטה. הגיטרה פותחת בריף פשוט לכאורה — אבל אתה שומע תזמון מושלם. לא רק תזמון טכני, אלא תחושת שליטה בזמן, של אמן שיודע בדיוק לאן הוא לוקח אותך. ויש בזה גוף. משקל. עושר — כזה שכן רגילים לשמוע בקבצי hi-res, אבל לא מדיסק. מה שאנדראס קוק עשה עם האלגוריתמים ב־PGA שלו הוא לא פחות ממדהים. הוא לקח פורמט בן 40 שנה והעלה אותו לגבהים שכנראה אף אחד לא חלם עליהם כשהדיסק רק יצא לעולם.

SACD יכול להישמע טוב עוד יותר? בוודאי. שלפתי את הדיסק הוותיק והאהוב שלי, Getz / Gilberto [Analog Productions/Verve] — ותענוג כזה לא פוגשים כל יום. בקטע Vivo Sónhando, השליטה הקלילה של גץ בטנור סקסופון היא פלא מוזיקלי, בהקלטה או בביצוע חי — לא משנה. התחושה שאתה שם לא רק משכנעת — היא עוטפת, כמעט מתגשמת מולך. הצלילים הגבוהים — צלולים, נקיים, בלי שמץ מאמץ. ה־MPS-8 Dream Player פורט את המיד והגבוהים בלי שום נטייה להתרגש או לייפות. ההקלטה עצמה, כמו שהיא — זה מה שאתה שומע. המאסטר הוא המלך, וה־DSD, הוא זה שמגיש לך אותו ללא כל תיווך. כלי ההקשה והפסנתר הרך שברקע — פתאום נוכחים. חיים. כמו חלון שנפתח לחדר ההקלטה, לפני כמעט 60 שנה — וזה פשוט לא משנה. שימור הוא שם המשחק. זה הצליל הטוב ביותר ששמעתי מהדיסק הזה בבית, הישג לא מבוטל — במיוחד כשזוכרים שה־MPS-5 היה רחוק מלהיות חלש. אבל ההבדלים ניכרים רק בהשוואה ישירה: ה־MPS-5 מטשטש מעט צלילי הקשה, הפסנתר ברקע פחות נוגע, פחות פתוח. ובמבחן הזה? חדש הוא אכן חדש. האורות כבים, והמשחק גמור: Game, set and match — לטובת Mr. Dream Player.

כן, אבל מה עם האפשרות של Stream-X? אני חייב להודות שבשנים האחרונות העדפתי את איכות השמע של מדיה פיזית על פני כל סטרימינג, בין אם זה דיסק מועתק ב־NAS שלי, קובץ hi-res ב־NAS, סטרימינג מטידאל או קובוז. לא משנה המקור, הדיסק הפיזי – אפילו אם זה רק CD – תמיד גבר על הגרסה המוזרמת של אותו שיר. זה היה הניסיון שלי עם הממיר Rossini של dCS, Vega G2 של AURALiC, וגם עם ה־MPS-5 שהיה הרפרנס הקודם שלי. אני לא יודע מה זה בדיוק – האם ביטים הם לא ביטים? כנראה שלא. במקרים מסוימים ההבדלים נשמעו בקלות, ובאחרים לא כל כך משמעותיים, אבל תמיד חזרו לטובת הפורמט הפיזי. האם ה־MPS-8 ייקח את הדברים לכיוון שונה? כן. לא. אולי. תנו לי לפרט. קודם כל, הבסיס: ה־NAS שלי עם נפח של 32TB מחובר דרך כבל Cat 5 לאחד מארבעת הנתבים של רשת ה־eero הממוקמים במשרד הביתי שלי. שם, כ־6TB של קבצי hi-res שונים בפורמטים של DSD, double-DSD ו־PCM מזומנים להשמעה דרך Roon Nucleus, שגם הוא מחובר לאותו נתב eero. עדיין לא החלטתי לגבי סוג הכבלים, אז אלה כבלי Cat 5 רגילים ברמת IT, במילים אחרות, שום דבר מיוחד. טידאל וקובוז מגיעים דרך סיבים אופטיים של Verizon, ne, Frontier 100/100, ומשם מנותבים לנתב eero נוסף בסלון שלי. דיסקים ו־SACD נהנים כמובן מהיתרון של נוכחות פיזית; החריצים הם בעצם הביטים. מה שמגיע אחרי זה קצת מבלבל ומעצבן. למה ביטים שמקורם בהזרמה – כולם מתוזמנים לפענוח תקין – יישמעו שונה מביטים שמקורם בדיסק CD שמסתובב במהירות במכשיר מכני? אני באמת לא יודע. העובדה היא שגם עם כוח העיבוד המשופר והמרשים של ה־MPS-8 Dream Player, הביטים האלה עדיין נראים כמו אלה שמגיעים "מאחור" לעומת בני הדודים הפיזיים שלהם. אולי הפער קצת הצטמצם; בכמה שירים ההבדל שמיע בקלות כרגיל; באחרים, פחות. כשאני מסדר את ההערות שלי מההאזנות, אני מתייחס למילים כמו "חלש"; "מוגזם"; "דו־ממדי"; "התזמון לא מדויק". באופן כללי, וללא קשר לז’אנר ספציפי, תכונות אלה נראות מתאימות. האם זו תקלה ב־Stream-X? ממש לא. בהתחשב בגאונות העיצוב הדיגיטלי של אנדראס קוק, המערכת שלו מעבירה בדיוק את מה שהיא מקבלת. נתונים. כאן אני מוצא את עצמי בדילמה הבאה: כשאני רוצה פשוט להאזין למוזיקה, אני משתמש בשלט הקטן והנוח כדי לבחור את כניסת ה־Stream-X; מפעיל Roon באייפד או באייפון שלי, ומתחיל ליהנות. הכל עובד, בכל פעם, ללא תקיעות וללא צורך בהגדרות מיוחדות. עד DSD ברמת single-rate ו־24/192 PCM. זה נשמע נפלא, באמת. אבל אם אני באמת רוצה להנות מאלבום, שיר או קטע, אני שולף דיסק, פותח את מגש הדיסקים המתכתי של ה־MPS-8 ומנגן. איכשהו, זה פשוט נשמע טוב יותר. באלבום החדש שהוקלט מחדש מהקלטת 24 ערוצים של הסרט המקורי של סופרמן [La-La Land Records], המוזיקה של ג'ון ויליאמס היא חוויה פצצתית במובן האמיתי של המילה. דרך רמקולים YG Sonja 2.3 המחוברים לאיינשטיין, היצירה מתעוררת לחיים בצורה שניתן לתאר רק כ־אפית. תפאורה קולנועית רחבה עם עומק, רוחב וגובה נכונים, מתפתחת לסימפוניה שאין שווה לה. השיר השני, The Planet Krypton, זוהר בדומה ל־Also Sprach Zarathustra של ריכרד שטראוס. לשמוע זה להאמין. ההעתק שב־NAS? קצת פחות.

אין זו הפתעה שה־Playback Designs MPS-8 Dream Series האחרון הוא מתקפה טוטלית על רמת השיא בתחום ההשמעה הדיגיטלית. אתם מקבלים מפענח דיגיטלי נטול גינונים, שבדיוק כמו קודמו, יהיה ניתן לשדרג אותו לפחות למשך זמן דומה, והוא מלא בטכנולוגיות העדכניות ביותר שקיימות כיום. במחיר של 28,500 דולר, זה בהחלט לא זול. אבל בהתחשב באיכות הצליל יוצאת הדופן שהוא מפיק, מדובר במחיר הוגן, במיוחד כשמשווים למחירים העולים בהתמדה שאחרים מעזים לגבות עבור מוצרי הדגל שלהם. לפי דעתי, אנדראס עשה זאת שוב, ועיצב ממיר, נגן וסטרימר משולב באיכות רפרנס אמיתית, שנבנה לפי הסטנדרטים הגבוהים ביותר. בכנות, זה כנראה נגן הדיסקים האחרון שתצטרכו אי פעם. A+++++.