קדם מגבר לפטיפון  - Boulder 508

כשהתחלתי בתחום האודיו, ציוד ההיי פיי של Boulder Amplifiers תמיד נראה מיתולוגי ובלתי מושג לנער חסר האמצעים ופעור העיניים הזה. לא רק המחירים בני חמש הספרות הוציאו את הציוד שלהם מחוץ להישג ידי: אף דילר בסביבתי לא החזיק את המותג, וכך ההאזנה היתה בלתי אפשרית. ובכל זאת, אף לא אחד מהמכשולים האלה לא מנע ממני להזיל ריר על המגברים המהממים חזותית של בולדר, בנויים ללא פשרות, כולל קדם מגבר לפטיפון 2008 האגדי כעת, אשר בהופעת הבכורה שלו לפני כמעט 20 שנה, נמכר עבור סכום כמותו כמעט לא נשמע עד אז, $29,000.

יתרונות ההנדסה מאז הביאו לכך שבולדר יצרה הפונוסטטיג' 1008 במארז יחיד, דגם שהתיימר להציע שיפורים בביצועים לעומת קודמו, במחיר 16,000 דולר, או קצת יותר ממחצית המחיר. ובעוד אנשי בולדר ממשיכים לדחוף את מעטפת הביצועים עם דגמי הדגל שלהם, הם גם יצאו לאחרונה קדם מגבר פונו במחיר סביר יחסית לבני תמותה פשוטים כמוני: 508.

תיאור

עם מחיר צרכן של $5000, 508 הוא רכיב האודיו הזול ביותר של בולדר עד כה. למעשה, זה נראה כמו הראשון מתוך סדרת 500 חדשה לגמרי של דגמים ברי השגה. זו גם חריגה מהעקרון של איכות ללא התחשבות במחיר של בולדר לפחות בהיבט אחר: בעוד דגם 1008 גמיש עם ראשי פטיפון שונים, בחירה של עקומות השוואה (equalization) ועוד שלל מתנות, דגם 508 כמעט נטול לגמרי תכונות כאלה, ויש לו בסך הכל שלושה מתגים למשתמש: בורר המותקן מאחור לבחירה בין ראש MM או MC עבור זוג כניסות XLR, ובפאנל הקדמי, מתג הפעלה ולחצן השתקה.

אבל או, איזה לחצנים יפים אלה. המוצרים של בולדר תמיד היו ידועים באיכות הבנייה הבלתי מושגת שלהם, ו-508 אינו יוצא מן הכלל. אכן, אומנות ללא דופי ניכרת לכל אורכו, והלחצנים המעובדים להפליא מרגישים מוצקים וחלקים בתנועה ובמגע. אלה שמכירים ואוהבים את גימורי הסאטן החתומים של בולדר יעריכו את אותו תהליך מוברש, שיוף, גימור חרוזים (bead-blasted) ואנודייז מרהיב שיושם על המארז של ה-508. המארז האמור הוא גם השלדה, בעיבוד CNC במפעל של בולדר, נחצב ממשטח מוצק של אלומיניום 6061-T6. מידותיו חושבו כדי למקסם את היעילות ולמזער את בזבוז המתכת, מימדיו רק 29.2 ס"מ רוחב, 24.1 ס"מ עומק ו-5.8 ס"מ גובה. משקל של 11.5 ק"ג מרגיש כבד בצורה מפתיעה ומרגיעה עבור מכשיר כה קטן, והצורה והמראה הכללי שלו הם דוגמה של קווים נקיים ועיצוב יעיל.

מבט פנימה מגלה שבולדר השקיעה מאמצים דומים ביעילות העיצוב הפנימי והבנייה של ה-508. ספק הכוח המווסת את עצמו מחולק בסעיף משנה משלו, כדי למזער רעשים והפרעות פוטנציאליות למקטע אנלוגי. רכיבים המותקנים על פני השטח מאכלסים את הלוח האנלוגי המסודר, והעיצוב כולו עושה שימוש כה יעיל בנדל"ן PCB עד שהחיווט כמעט בלתי נראה. זה מבטל כמעט לגמרי קיבולים טפיליים והשראת עופרת, והמעגלים המאוזנים במלואם אמורים לעזור להפחית עוד יותר את הרעש ולמקסם את הרזולוציה. ככזה, האותות האנלוגיים מסתיימים במחברים מסוג XLR של 100 אוהם; מתאמים מסוג XLR-to-RCA מסופקים לזוג כניסות. המפרט עבור בורר MM/MC הוא: MM, עכבת כניסה של 47k אוהם ו-44dB הגבר; MC, עכבה של 1000 אוהם, הגבר 70dB.

סאונד

בהתחשב במעט התכונות של ה-508, ההתקנה הייתה קלה: השתמשתי במתאמים XLR-to-RCA לפי הצורך; קבעתי את הבורר ל-MM או MC, בהתאם לראש הפטיפון; העברתי את מתג ההפעלה למצב הפעל. לאחר כ-100 שעות הרצה, לקחתי לריצת מבחן את Back to Black של איימי ווינהאוס (LP, Universal Republic 0008994). לאלבום הזה מיד מתוק, גבוהים מעט מגולפים וסאונד יבש ומעובד בכבדות, והוא כלי נהדר לחשיפת הצבעים של מכשיר או החסרונות הקשורים לתדר: חם מדי, והתקליט לא ניתן להאזנה; חמים מדי, זה לא לגמרי מערב. בולדר 508 התמודד עם התקליט הזה בבטחון עצמי, נשמע כנה במובהק, ללא צבעוניות מיותרת ומרתק מוזיקלית מבלי להעיד על עריכה של הסאונד.

הבולדר חיבר את הנייטרליות הזו עם מה שאני מחשיב כמפתח חיוני כדי להבטיח את מעורבותו של המאזין במוזיקה, מפתח ממנו לרב מתעלמים: היתה זו שמחה להיות זיקית של סאונד, שלעולם לא משכה את תשומת הלב לעצמה. במקום לדחוף בכוח את הגבוהים או הנמוכים, או ליצור סוגים אחרים של זיקוקי דינור קוליים, ציוד ההיי-פיי שאני בדרך כלל הכי אוהב עושה את העבודה שלו בתוך שהוא נותן למוזיקה לדבר בעד עצמה ומאפשר לי להקשיב לצליל.

וכך זה הלך עם הלבנה הקטנה והכבדה הזו של בולדר: התענגתי על מוזיקה במשך שעות רבות ללא עייפות, בלי לחשוש מסטיות סאונד גסות או נפיחויות ןזה בגלל שהם לא היו קיימים. דרך ה-508, אלבומים מוקלטים היטב הכוללים כלי מיתר וקול אישה, כמו Lady in Satin היפהפה של בילי הולידיי (2 אלבומים של 45 סל"ד, Columbia/Classic CS 8048-45), נשמעו טבעיים ושלמים מבחינה קולית ככל שניתן. הקול השחוק של הולידיי הגיע עם כל העומק והמורכבות שלו, והמיתרים של התזמורת של ריי אליס נשמעו פשוט כמו מיתרים, מבריקים באופן אמין ובעלי מרקם גבוה ללא קשיות מכנית או בוהק. סוג זה של טבעיות צמיתית הוא משהו שציוד טרנזיסטורי לרב מתקשה לתקן; הבולדר 508 לכד את זה.

מרשים לא פחות מהנייטרליות של הבולדר היה השקט העילאי שלו: מבחינת הרקע ורעש עצמי, ה-508 הוא הפונוסטייג' השקט ביותר שעבר במערכת שלי. הקלטות בקנה מידה קטן, כמו הוצאה מחודשת של דיסק הסונטות לשני כינורות של ליאוניד קוגן ואליזבת גיללס משנת 1964 מאת לקלייר, טלמן ו-Ysaÿe (LP, EMI SAX 2531/Electric Recording Company ERC008), נתנו לי לשמוע עד כמה חוסר הרעש של ה-508 אפשר לקטעים בעלי עם עדינים לפרוח מתוך דממה עם פרטים מיקרודינמיים ועדינות גדולים יותר. אם אתם מחפשים פונוסטייג' איתו תוכלו ליהנות באופן מלא ממוזיקה אינטימית יותר ו/או ממוזיקה ברמות שמע נמוכות יותר, ה-Boulder 508 אמור להיות בדיוק על המסלול שלכם.

זה לא אומר שה-508 לא יכול לתת גם מקרודינמיקה: בהינתן חומר המקור הנכון, הוא היה מסוגל לפוצץ את הקירות. בMalletoba Spank, מ-Jazz Party של דיוק אלינגטון בסטריאו (LP, Columbia/Classic CS 8127), הבולדר עבר בקלילת מפורטה לפורטיסיסימו, וכאשר נדרש העניק מנות מסמרות שיער של אימפקט מתפוצץ ודרמה. למרות שאין לו אקספרסיביות דינמית כמו הפונוסטייג'ים הטובים ביותר ששמעתי, הוא עדיין היה מספק בהקשר הזה, וסביר להניח שיכולותיו יעלו על אלה של רוב המערכות אליהן יחובר.

ה-508 הראה גם דיוק מבחינת קצב ותזמון. במהלך המשפט החוזר של קטע הקרן ב-Just Friends מהאלבום Black to Black של איימי ווינהאוס, ה-508 עשה עבודה מצוינת בשמירה על כלי הנגינה השונים ממוקמים כראוי עם ביט רגאיי, והדגיש את הגרוב הקופצני ריקודי של השיר. למרות ששמעתי ביצועים לקטע הזה עם יותר דחף, הבולדר היה בהחלט אמין מהבחינה הזו, ומעולם לא ביצע שגיאות לא טבעיות או קלקל את הקצב הנכון.

עם רכיב חסר פניות כמו ה-508, קשה לדבר על מאפיינים הקשורים לתדר, רק אציין שסוג הנייטרליות המוזיקלית בה הבולדר הצטיין התרחב גם לאיכויות הסאונד שלו. לבולדר 508 יש קוהרנטיות כללית מלמעלה למטה כמעט מושלמת, כל כך נכון ביסודו הוא נשמע.

ובכל זאת, הנה כמה מאפייני סאונד בולטים של ה-508. בקצה הנמוך של פס התדר, למשל, תוף הרגל המודגש בכבדות ב-My Queen Is Nanny of the Maroons, מתוך Your Queen Is a Reptile של Sons of Kemet (LP, Impulse! 6736432), הולם עם מוחשיות, מתח, וחדות שמביאים נקיון לצליל ולפרטים כפי שהוא היה במקור, נותן את מלוא המשרעת שלו ללא כל מאמץ. כאן, ה-508 גם העביר בצורה ברורה ומפורטת את העושר הטונלי, הפיץ' (גובה הצליל) והנהמה הבוטה של ​​הטובה של תיאון קרוס בקו האוסטינאטו שעומד בבסיס הקטע הזה. הכמות העצומה של מידע בבס ב-Nanny of the Maroons מאפשרת לזהות בקלות רכיב מתלהב יתר על המידה בקצה הנמוך והופך אותו לבלגן מבולבל ולא ברור. לא כך ה-Boulder 508: הוא לא עשה דבר כדי לנפח את הבס או להפחית את איכותו; במקום זאת, הוא העביר במדויק את מה שהוקלט.

השוואה

מאחר וה-Boulder 508 הראה סאונד כה טוב, החלטתי להשוות אותו לפונוסטייג Halo JC 3 Jr. של Parasound (1500$). בהתחשב בעובדה שה-508 עולה יותר מפי שלושה מה-Halo, השוואה כזו נראית אולי מוטה מראש. שני המכשירים גם די שונים בעיצובם: הבולדר נמנע מכל התכונות החיוניות ביותר, בעוד ה-Parasound כולל כוונון עכבה MC, אפשרויות הגבר (gain) לבחירה ומצב מונו. ובכל זאת, הייתי בטוח שה-JC 3 Jr יעמוד בהשוואה - הניסיון שלי איתו הראה שהוא מציע איכות סאונד יוצאת דופן למחיר, והשוואה בינו לבין הבולדר תהיה אמנם רק תרגיל מעניין אך מחדש.

מנגן את Out to Lunch! של אריק דולפי (LP, Blue Note/Music Matters MMBST-84163) נזכרתי לי מדוע פיתחתי חיבה כזו ל-Parasound מלכתחילה: האיזון הספקטרלי שלו, כמעט היעדר צבע, והמוזיקליות שאינה תלויה בדבר לא הותירו אלא להשען לאחור ולהנות מהמוזיקה, לא משנה איכות הקלטה או סוגה מוזיקלית. אבל כשהאזנתי לאותו אלבום דרך הבולדר, כל מה שהיה טוב בפארסאונד השתפר עוד יותר: הבס התהדק, וקיבל יותר בהירות ונוכחות מוחשית; תחום האמצע נשמע מציאותי יותר וחשף פרטים נוספים; והטרבל הבליח בפירוט ועדינות גדולים יותר.

למעשה, היה זה תחום הגבוהים בו הבולדר 508 פתח פער מה-Jr הזול יותר: דעיכת צליל (decay) ושכלול הרמוני עם הפעמונים והוויברפון ב-Hat and Beard של דולפי, מה שגרם לכלי הנגינה האלה להישמע שלמים ומציאותיים יותר. My Queen Is Nanny of the Maroons גם הוא נשמע טוב יותר דרך הבולדר: מצילות צלצלו אמיתיות יותר, עם ריאליזם גדול יותר, וה-508 שיחזר טוהר ברור יותר ושלף פרטי פרטים, במיוחד במונחים של התקף (atack), משך ודעיכת הצליל.

תחומים נוספים בהם הבולדר התעלה היו הבס העליון והמיד התחתון. דרך ה-508, כלי נגינה עם מורכבות הרמונית עשירה, כמו הפסנתר של ג'ון רוני, או הוויברפון של בובי האצ'רסון ב-Out to Lunch!, נשמעו מלאים ומפותחים יותר מבחינה הרמונית; כאן הצליל של ה-Parasound הצטמצם במקצת בהשוואה, וגזל מכלי הנגינה הללו חלק מהריאליזם וקנה המידה שלהם. הבולדר גם שידר יותר ריאליזם במרקם ובמגע של החבטות הייחודיות של ריצ'רד דייויס על גוף הקונטרבס שלו, בפריטה ובעבודת הקשת; כנ"ל סקסופון האלט של דולפי, לו היתה מוצקות ונוכחות אמינים יותר. בעוד שההבדלים הללו לא היו גדולים בסך הכל, הבולדר הוכיח את עצמו כקדם מגבר טבעי ושלם יותר.

הבולדר 508 זכה גם בציונים גבוהים עבור האפקט המרחבי. עם האלבום Sons of Kemet, או ההקלטה של ​​פריץ ריינר והתזמורת הסימפונית של שיקגו ל-Schherazade עם התכליל העמוס של רימסקי-קורסקוב (LP, RCA Living Stereo LSC-2446/Analogue Productions AAPC-2446), שני הפונוסטייג'ים פיתחו במת סאונד ריאליסטיות ומוגדרת היטב, אבל הבולדר פרח אל לתוך החדר שלי עם רוחב ועומק גדולים יותר. ההדמיה שלו הייתה גם מוחשית והולוגרפית יותר, ולפיכך אמינה, וקווי מתאר של כלי נגינה צוירו בצורה חיה וחדה יותר. גם השחזור של מעטפות אוויר וחלל סביב כלי נגינה בודדים היה מציאותי יותר.

כאשר סיימתי את כל ההשוואות, הופתעתי עד כמה שני הפונוסטייג'ים נשמעו דומה - בהחלט יותר דומים מאשר שונים. זה הפך את ההצצה מחדש ב-Parasound Halo JC 3 Jr הזול לחוויה מבורכת. ובכל זאת, הבולדר 508 היה המנצח הברור. הוא הציע שיפורים כלליים באיכות הצליל על פני Parasound Halo, וכך צריך להיות. אבל בהתחשב במחיר של Halo, ההשוואה הזו ממעיטה בביצועים שלו, ובמקום זאת מטילה את האחריות על הבולדר להוכיח שהוא שווה יותר מפי שלש מהמחיר של Parasound. מי שמבקש לעלות בכמה שלבים גדולים בסולם איכות הסאונד מקדם מגבר פונו שעולה $2000 - $1000 צריך לשמוע שיפורים ברורים וראויים ב-Boulder 508.

סיכום

בהיותי בעיקר איש של שפופרות, קצת הופתעתי עד כמה נהניתי מהבולדר 508 שכבש אותי עם העיצוב השקול והסאונד המעודן שלו. זה ללא ספק הפונוסטייג' הטבעי ביותר בו אי פעם השתמשתי. הקוהרנטיות מעובדת בצורה נקייה, הביטוי העדין של הדינמיקה והקצב והתזמון המשכנעים עוזרים להפוך אותו לרכיב שאיכות הצליל הכוללת שלו גדולה מסך חלקיו. זה שהוא מסוגל לספק רמת עידון הזו מבלי להכשל בצד של סטריליות או מוזיקליות קהה היא עדות למומחיות ההנדסית של בולדר ולמצוינות הביצוע; זה שבולדר יכולה לעטוף אותו במארז כל כך מרהיב ובגימור משובח תמורת 5,000 דולר רק מדגיש את ההצהרה הזו.

שילוב זה של תכונות הופך את ה-Boulder 508 לייחודי בין פונוסטייג'ים בגיזרת המחיר שלו; זה לבדו אמור להפוך את הפלא הקטן הזה לפוטנציאל מפתה עבור אודיופילים חובבי התקליט. אני מתקשה לחשוב על אזהרות אחרות מלבד חוסר הגמישות של ה-508. אבל לאלו שמחפשים קדם מגבר פונו פשוט וחסר רעש, שמעניק עדיפות לאיכות הסאונד, אני אומר, שימו את ה-Boulder 508 בראש רשימת האזנות המבחן שלכם: זו הבחירה המובילה שלי עבור פונוסטייג' טרנזיסטורי סביב מחיר $5000.