אברהרד וובר – תזמורת של איש אחד

אברהרד וובר שייך לקומץ מוזיקאים\מבצעים שנוגעים עמוק בנימי הנפש הבאים ממגוון רחב של סגנונות מוזיקה – ג׳ון קולטריין, קית׳ ג'ארט, פאקו דה לוסיה, מרסדס סוסה… לכל אחד מאלה קול יחודי משלו. הקול של וובר הוא קול יחודי ואיכותי מאין כמותו. שיתוף הפעולה שלו עם חבורת אמנים נפלאים לאורך השנים יצר קול נוסף, קבוצתי, מורכב ובעל איכויות מיוחדות משלו.

וובר הוא חוליה חשובה ביותר להפיכתו של כלי הבס לכלי דומיננטי ומוביל הרכב. בשרשרת המצומצמת הזו נמצאים עוד שני נגני בס אמריקאים מכובדים: צ׳רלי מינגוס וג׳קו פסטוריוס. וובר ניצב ביניהם כמו מגדלור בס בודד בסצנת הג׳אז המודרני של אירופה, הישג יוצא דופן כשלעצמו ¹ .

הסגנון המוזיקלי של וובר חורג ממה שנהוג לכנות ג'אז אירופאי: יש בו יסודות קלסיים, מינימליזם, אמביינס ועולמו הפרטי. המוזיקה של וובר בהחלט אינה לכל אחד. יש שיאבדו עניין בכובד שלה; יש שלא יתחברו לשפה המוזיקלית; אבל מדי פעם מגיע מישהו שפשוט "נופל" מהמוזיקה הזאת, כאילו חיפש משהו כזה כל חייו ואפילו לא ידע להסביר מה ואיך. ברנשטיין הגדיר בזמנו את המוזיקה של מאהלר כ ״פארא מוזיקה״ – שפה מוזיקלית שהיא כלי לביטוי של משהו שהוא מעבר למוזיקה, עמוק ומשמעותי לנפש האדם , לא במובן של מלודיה וכו׳. המוזיקה של וובר בהחלט נמצאת שם.

החווייה המוזיקלית היא מיזוג מושלם של הלחנה (וובר הוא בהחלט מלחין במובן הקלסי) עם סאונד יחודי או בעצם קול יחודי שבא לידי ביטוי בכלי הנגינה שלו, קונטרבס חשמלי. הצליל של וובר יחודי כמו הצליל של נגן הבס המנוח ג׳קו פסטוריוס. כמוהו, וובר מגדיר מחדש את כלי הבס ומותח את גבולותיו למחוזות חדשים של טכניקה והבעה. הצליל שוובר מפיק מהבס הוא voice, מונח שאין לו תרגום מדויק בעברית. קול אישי, יחודי, שמעביר משהו מתוך הפנימיות או מחוזות הנפש של הנגן. זהו מונח מובן יותר כשמדברים על זמר, כמו סינטרה למשל. זו גם דוגמה מושלמת לסימביוזה מושלמת בין אדם לכלי נגינה. נגן שכלי הנגינה שלו הופך להרחבה של גופו.

כאמן, וובר בהחלט צנוע. הוא אינו מנסה למשוך תשומת לב לא על הבמה ולא בחייו הציבוריים והפרטיים. המוטו שלו תמיד היה לומר את מה שרצה ולזוז הצידה. אין מקום לאגו ואין מקום לצלילים מיותרים. אם אין לו משהו חדש לומר, הוא שותק. גישתו לעולם המוזיקה תמיד אמנותית ולעולם לא עסקית.

אברהרד וובר נולד בשנת 1940 בעיר שטוטגרט, גרמניה, וכילד גדל תחת הכיבוש האמריקאי של אחרי מלחמת העולם השניה. אביו היה נגן צ׳לו ופסנתרן מקצועי, נגן בנג׳ו ומחנך מוזיקה. בילדותו למד וניגן על צ׳לו ובגיל 16, די במקרה, עבר לנגן על קונטרבס. וובר נהג לשכב תחת הפסנתר של אביו בנגינתו ברביעייה קלסית וכך לספוג את הצליל העמוק אל תוך גופו; חווייה משמעותית ביותר להמשך דרכו המוזיקלית. וובר החל להקליט בשנות השישים המוקדמות. הוא הפך במהרה לנגן הקלטות מבוקש בלייבל ג׳אז הגרמני המוביל MPS. ‏אחד האלבומים הראשונים בהם ניתן לשמוע אותו כנגן מן ההרכב היה Intercontinental (1970) של נגן הגיטרה ג׳ו פאס; זו דוגמה נדירה לנגינת ג׳אז רגילה של וובר. בתקופה זו ניגן והקליט בין השאר עם הפסנתרנים המפטון הואוז ומל וולדרון, הגיטריסט באדן פאוול, תזמורתו של מייק גיבס והכנר סטפן גרפלי; תמהיל אמנים לא שיגרתי שללא ספק מעיד על יכלתו של וובר הנגן להשתלב עם סגנונות שונים ומשונים. וובר גם הקליט רבות עם נגן הג׳אז-רוק הגרמני Volker Kreigel ובעקבותיהם השאיר חותם עמוק בזירת המוזיקה הגרמנית. במקביל וובר היה חבר בטריו ג׳אז של הפסנתרן הגרמני וולפגנג דאונר (1936-2020). סגנון הטריו עקב אחר הטריו הקלסי של ביל אבנס (Evans-LaFaro-Motian). לאורך שנות השישים דאונר היה השותף העיקרי שלו וביחד יצרו מוזיקה מגוונת החל מג׳אז מיינסטרים ועד פיוז׳ן של ג׳אז, רוק, אוונט־גארד ומוזיקה נסיונית. אלה היו שנות הגיבוש של וובר בהן צבר נסיון מעשי רב.

בזמן הזה וובר אינו רוצה להיות מוזיקאי מקצועי ולהתפרנס ממוזיקה. הוא עובד בחברת סרטים מסחרים כצלם, מפיק, במאי, תסריטאי ועורך. בשנת 1968 הוא נושא לאשה את מאיה ומקים אולפן ביתי בו הוא מתחיל להלחין ג׳אז קמרי שיבסס את המוניטין שלו מאוחר יותר. בשנת 1972 החברה בה עבד פושטת רגל וובר שאינו מסתדר במקום עבודה אחר ממסד את התחביב למקצוע.

הכלי

בתחילת שנות השבעים ניסה וובר כיווני מוזיקה שונים ובאותו הזמן פיתח את הקונטרבס החשמלי (1972) עליו ניגן בקביעות לכל אורך הקריירה והפך לסמל המסחרי שלו – electrobass. זהו כלי מוצק ללא תיבה אקוסטית עם פיק־אפים למיתרים כמו בגיטרה חשמלית. למעשה וובר חיפש כלי בעל מימדים ומשקל נוחים לנשיאה בנסיעות הרבות וכדי לחסוך את מחיר המושב הכפול. זו היתה הסיבה העיקרית. מאחר וממילא חיבר פיקאפים לקונטרבס הרגיל שלו, חשב למה לא להקטין את התיבה? כלי כזה היה קיים בעבר אצל נגני Hillbilly אך נעלם במהרה ² . וובר מצא אחד בחנות עתיקות, שיפץ אותו והוסיף מערכת פיק־אפים וגם מיתר חמישי (דו גבוה) כדי לאפשר נגינה יותר מלודית. השילוב של פיק־אפים עם תיבת תהודה יצר הדהודים לא רצויים, לכן וובר יכל לוותר עליה ברצון. הכלי הזה בחיבור לקופסת סאונד אלקטרונית מפיק צליל בס עשיר במיוחד אליו וובר התחבר מיד ועימו הוא מזוהה עד היום. הסאונד של הכלי הזה הוא חלק מהותי מהמוזיקה ומהמסר המוזיקלי של וובר. ובמילותיו שלו עצמו: ״במשך השנים הכלי פיתח את סגנוני ואני לא יכול לומר מהו הסגנון שלי או למה יצא כך. זה פשוט יצא ממני.״ (ראו בהמשך). וובר מספר כי בתחילה רוב המוזיקאים איתם עבד לא יכלו לסבול את הכלי מאחר והתרגלו לבס ככלי מלווה ברקע ואילו כאן הבס היה לכלי דומיננטי. בעקבות כך וובר נאלץ לפרוש משני הרכבים איתם ניגן. התוצאה היתה הקמת ההרכב Colours שאיפשר לו להתבטא כרצונו. הסיפור הזה מדגים את עוצמתו של הכלי תרתי משמע.

אלבומים כמוביל הרכב ושיתופי פעולה בולטים עם אמנים אחרים בסדר כרונולגי

ECM

קריירת ההקלטות של וובר כמוביל הרכב מתפרסת על פני חמישה עשורים, כולן בלייבל ECM, והן היו למזהים סגנוניים של הלייבל. וובר היה לאמן הבולט של הלייבל החדש יחד עם קית׳ ג׳ארת׳, יאן גרברק וטרייה ריפדל. את צליל ההקלטות הקריסטלי, שגם הוא הפך לאחד הסמלים המסחריים של הלייבל, עיצב מהנדס הקול הנורבגי Jan Erik Konghaug. עטיפות אלבומי האולפן עוטרו בציורים של אשתו המנוחה מאיה והן מקנות לאלבומים פן ויזואלי־אמנותי מיוחד במינו.
וובר לא הרבה בהקלטות אולפן. לאורך העשורים הקליט רק אחד עשר אלבומי אולפן כמוביל הרכב. אולם כל אלבום הוא עולם ומלואו. וובר היה חלק מחבורת נגנים אירופאיים, אנגלים ובהמשך גם אמריקאים מעולים: ריינר ברונינגהאוז, יאן גרברק, ג׳ון כריסטנסן, צ׳רלי מריאנו, ג׳ון מרשל, גארי ברטון, פט מת׳יני, ראלף טאונר, פול מקנדלס, ביל פריזל, לייל מייז, מיכאל די פסקואה…

אזהרת מסע

כדאי מאוד לשמוע ולעכל עד תומם את אלבומי האולפן לפני שנחשפים לחומר מהופעות חיות. בדומה לעולם הפרוג ובשונה מאמני ג׳אז אחרים, האלבומים של וובר הם מעין אלבומי קונספט, ברובם נגינה מדויקת ועבודת אולפן מלוטשת שלא ניתנים לשיחזור על הבמה.

The colors of Chloë. 1973 – הצהרת כוונות

לצורך הסקירה שמעתי כמה פעמים ברציפות את אלבומו הראשון של וובר, אלבום בכורה שאפתני בכיוון ׳ג׳אז סימפוני׳. האלבום הזה סייע להגדיר את הצליל האופייני ללייבל ECM, צליל שמזוהה היום כסגנון מוזיקלי עצמאי. אלבום בכורה הוא גם לרב התפרצות של אמן או מלחין. זה בדיוק מה שקורה כאן. באלבום משתתפים, מלבד וובר שמנגן על בס, צ׳לו, אוקרינה (חליל מיוחד) וגם מוסיף מקולו, עוד חמישה נגני הרכב וקבוצת נגני צ׳לו מתזמורת Südfunk, שטוטגרט. כאן גם מתחיל שיתוף פעולה ארוך עם נגן הפסנתר והקלידים הנפלא ריינר ברונינגהאוז.
למן הפתיחה אנו נעטפים במצלול מתמשך של צלילי מיתר, החל מבס ועד סקציית צ׳לי, במין אווירה מלנכולית טיפוסית לסגנון ECM לעתיד לבוא. לאחר כדקה אנו נשארים לבד עם הבס של וובר שכאילו מקונן לעצמו על איזה אהבה עתיקה או עולם אבוד שהיה ואיננו עוד. במהרה חוזרים המיתרים, והמסע נמשך כשאת תפקיד המקונן תופס הפסנתר של ברונינגהאוז. הקטע הראשון – More Colours – נמשך כמעט שבע דקות באותה הרוח והוא שגריר מוקלט ראשון לעולמו המוזיקלי של וובר, אבל פתאום אני מבין שיכל להופיע בכל אלבום אחר של וובר לאורך השנים הבאות. מה זה בעצם אומר? עולם מוזיקלי מגובש כבר בשלב המוקדם הזה של הקריירה (וובר כאן בן 33) עולם שרק הלך והזדכך עם השנים. בקטע השני אשר האלבום נושא את שמו, The Colours of Chloë, מפציעה מיד מלודיה ווברית טיפוסית בנגינת הבס ובעקבותיה מצטרף ההרכב כולו בהובלה של ברונינגהאוז מאלתר–מרחף בפסנתר. הקטע שובר חזרה למוטיב הפתיחה בליווי סקציית הצ׳לי שמתנדנדים להם בין שני צלילים במרווח של סקונדה אחת ויוצרים את האווירה המיוחדת. בשניות הסיום ברונינגהאוז תורם שריקות סינתיסייזר שחוזרות על נושא הליווי. כך ממשיך האלבום באותו קונפסט עם עוד שני קטעים בסגנון ובמבנה דומים.
זהו אלבום שכאילו מתקשה להבין אם הוא שרוי בעולם הקלסי או בג׳אז האירופאי המודרני. למעשה הוא שוחה בשני העולמות האלה גם יחד, ועושה זאת ממש היטב. הקטע האחרון, No Motion Picture, ארוך ותופס את כל הצד השני של התקליט (במקור). זהו פיוז׳ן בין כלי המיתר והמקלדות של ברונינגהאוז כשמלמטה צועד הבס של וובר באיטיות ומקנה לקטע כולו את האווירה. אחרי סולו בס קצר של וובר הקטע משייט הלאה אל סולו פסנתר (שמזכיר פה ושם את הציפורים של מסיאן) הקטע הזה הוא למעשה יצירה כתובה מתחילתה ועד סופה והוא בורא מעין מיקרו קוסמוס. באופן מוזר יש מדי פעם באוויר אווירה רוקית, כאילו כל רגע יצטרף אליהם איזה מתופף רוק כבד בסולו תופים עצבני. אבל כמובן שזה לא קורה, וכך נוצר מתח לא פתור באוויר. במקום זה מגיע סולו תופים קצר, שקט ועדין, בדיוק להיפך מהמצופה. הקטע בנוי מקטעים קצרים, כל פעם כלי בודד או קבוצת כלים אחרת, עם כמה מוטיבים שחוזרים על עצמם בצורות כאלה ואחרות. קטעי הסולו אינם כאלה במובן הקלסי של הג׳אז אלא חלק אינטגרלי מהיצירה. כך היצירה זורמת בקצב ג׳אזי או בכבדות ווברית טיפוסית עם מיתרים ובס.
זהו אלבום בכורה יוצא דופן מכל בחינה שהיה לאחד האלבומים המצליחים והמהוללים ביותר של לייבל ECM. הוא זכה בגרמניה באלבום השנה בקטגוריה של כל סוגי המוזיקה. הצלחת האלבום הובילה לסיבוב הופעות לו וובר קרא Colours ועודדה את וובר להקים את ההרכב יחד עם נגני האלבום ריינר ברונינגהאוז, צ׳רלי מריאנו הותיק וג׳ון כריסטנסן שהוחלף מאוחר יותר על ידי ג׳ון מרשל, המתופף של להקת Soft Machine.

Yellow Fields. 1975

אלבום זה הוגדר על ידי מדריך פינגווין כיצירת מופת. כאן מופיע לראשונה הרכב מגובש הכולל מלבד וובר על בס את ברונינגהאוז על פסנתר וסינתיסייזר. הסינתיסייזר מחליף את סקציית הצ׳לי של האלבום הראשון ומתווספים כלי הנשיפה של צ׳ארלי מריאנו והתופים של ג׳ון כריסטנסן. האלבום מורכב מארבעה קטעים ארוכים, שניים על כל צד תקליט. למן הקטע הראשון, Touch, האווירה נמרצת יותר מזו שבאלבום הבכורה, אך עדיין מדובר במוזיקה בעלת ביט איטי למדי המזכיר את קצב דופק הלב של אדם במנוחה. ליווי מינימליסטי-מחזורי ברקע תופים שעושים הכל מלבד לתת קצב סתמי. זו חבורה של נגנים אמנים שמציירים עם כלי נגינה. המוזיקה גואה מדי פעם בעוצמה ובקצב ואז שוכחת לה, כמו גלים. מריאנו מתבל מדי פעם בשנאי ובנגסוואראם, כלי נשיפה הודיים, כפי הנראה בהשפעת יוסף לטיף של סוף שנות החמישים תחילת השישים; תבלין אקזוטי לצליל של ההרכב. הקטע השני, Sand-Glass, ממחיש סשן מלא מוזה והקשבה נהדרת של הנגנים זה לזה. הקטע כמעט היפנוטי. הקטע השלישי , Yellow Fields, קטע הנושא, נפתח מיד במנגינת בס ׳קורעת לב׳ ואחריו קטע הנושא העדין, שחוזר מדי פעם, בסקסופון סופרנו שממשיך לאילתור ג׳אז חופשי-מזרחי שמזכיר מאוד את קולטריין המאוחר. בהמשך סולו פסנתר חשמלי הפורס שטיחים של צלילים והרמוניות, והקצב ממש ג׳אז מודרני סוער עם שבירות מדי פעם שמחזירות את המאזין לאווירה המקורית של הפתיחה. זו ללא ספק הצצה ראשונה ליכולת הכתיבה המלודית המופלאה והמיוחדת במינה של וובר. קטע הסיום, Left Lane, חוזר לאווירה כבדה יותר. ריפ בס איטי וכבד עליו רוכב-מרחף הפסנתר החשמלי של ברונינגהאוז באילתור מהיר. עוד לחן ווברי טיפוסי מפציע עם הסופרנו של מריאנו. לחן ווברי טיפוסי מתאפיין במרווחים צליל גדולים, הפתעות הרמוניות ומקצב איטי עד מתון. קטע הופך לדואו מהורהר של בס ופסנתר ואז מצטמצם לסולו פסנתר יפהפה בסגנון ראוול. לאחר מכן חוזר ההרכב כולו עם סולו סופרנו ושוב סולו פסנתר. האלבום כולו הוא מסע אל תוך עולמו המוזיקלי המגוון של וובר, מאיטיות מדיטטיבית ועד ג׳אז מודרני כמעט סוער. הקו המקשר הוא תמיד הבס שקובע את הטון לאורך האלבום כולו.

Ralph Towner – Solstice. 1975

אלבום אדיר של הגיטריסט, הפסנתרן והמלחין ראלף טאונר, ממובילי ההרכב הותיק Oregon. האלבום הוא נכס צאן ברזל של ECM. מפגש ראשון של וובר עם נגן הסקסופון יאן גרברק באולפן ההקלטות. חבורת הנגנים מנגנת בסימביוזה מושלמת את הלחנים הנהדרים של טאונר. כאן גם הנגינה הטובה והמשמעותית ביותר של וובר כנגן מן ההרכב. חבל ששיתוף הפעולה בין טאונר לוובר לא נמשך הלאה.

The Following Morning. 1976

מסטרפיס #1

והנה וובר חוזר למתכונת של האלבום הראשון ומציג הרכב קלסי במהותו עם בס, מקלדות ונגנים מהתזמורת הפילהרמונית של אוסלו – צ׳לו, קרן צרפתית ואבוב. ארבעה קטעים ארוכים, כל אחד מעין יצירה קצרה. ניכר שכאן חזונו המוזיקלי של וובר מתפוצץ לנו בפנים, ממש כמו המוטיבים הנפלאים וקורעי הלב שממש פורצים לחלל החדר ואל תוך תוכו פנימה של המאזין בנגינת בס וכלי נשיפה. האווירה כבדה ומהפנטת. כאן אנו גם נחשפים לראשונה ובעוצמה לסגנון הנגינה והצליל הייחודי של הבס של וובר (ראו בהמשך). הבס הופך כאן לבסיס יצוק וקובע הכללים בעוד כלי הנשיפה משלימים את התמונה במישור מקביל מעליו עם קטעי נושא משלהם.
בקטע הנושא The Following Morning הפותח את צד ב׳ משתתקים כלי הנשיפה ואנו נשארים עם דואט מופשט ויפהפה בין הבס של וובר לפסנתר של ברונינגהאוז. הקטע מסתיים במוטיב הנושא שכאילו מעיר ומחזיר אותנו ארצה. הקטע האחרון Moana II מבוסס ברובו על הבס והוא סוגר מעגל, מוביל את המאזין לאט לאט למוטיב המרכזי של Moana I של צד א׳. אלבום קונספט לכל דבר ועניין. זהו אלבום מכונן, יצירת מופת של ממש, אחד היפים ביותר שיצא בלייבל ECM ובשנות השבעים בכלל; אלבום שקובע את מעמדו של אברהרד וובר בליגת העל של המוזיקאים בתחום הג׳אז המודרני ומחוצה לו (ובעצם זה כלל לא ג׳אז!). המוזיקה הזאת חודרת עמוק יותר אל תוך הנפש מהאזנה להאזנה; בכך הוא מקדים את אלבומו האחרון של וובר Endless Days.
ככל שיכלתי להתרשם הביקורת פיפספה לגמרי את האלבום הזה ומתייחסת אליו כאלבום שולי של וובר. אין אלא להצטער על כך שמבקרי המוזיקה יכולים להיות כל כך אטומים. יש כמובן דוגמאות נוספות למקרים כאלה. זה כנראה לא אלבום מתאים לביקורת של מבקרי מוזיקת ג׳אז מאחר והוא נטוע במחוזות אחרים של המוזיקה. מסקרן אותי מאוד מה יחסו של וובר עצמו לאלבום הזה היום.

Gary Burton – Passengers. 1976

שיתוף פעולה שני בין וובר וברטון אחרי האלבום Ring. מפגש ראשון של וובר עם נגן הגיטרה פאט מת׳יני באולפן ההקלטות. כולל ביצועים נהדרים לשני קטעים שהולחנו על ידי נגני בס – Yellow Fields של וובר ו־Claude and Betty של סטיב סוולו. אלבום מענג מתחילתו ועד סופו.

Pat Metheny – Watercolors. 1977

מפגש שני של וובר עם פט מת׳יני איתו ניגן באלבום Passengers שנה אחת קודם. אלבום מוקדם ויפהפה של מת׳יני.

Silent Feet. 1977

כמעט אותו הרכב של האלבום השני (ג׳ון מרשל מחליף את ג׳ון כריטנסן על התופים). קטע אחד ארוך התופס את כל צידו הראשון של האלבום ועוד שני קטעים קצרים יותר על צידו השני. ההרכב מציג כאן צליל מלא ועשיר. מריאנו מלטף ומשתולל בצליל נהדר של סקסופון סופרן כמעט קלסי ונוגע מדי פעם בג׳אז חופשי, והוא ממש בשיאו. וובר בקטעי סולו בס ליריים בשפתו הייחודית וברונינגהאוז בשטיחי צלילים של פסנתר חשמלי. זהו ללא ספק צעד קדימה מהאלבום Yellow Fields במובנים רבים. איכות ההקלטה מעולה, מה שתורם רבות לאלבום כולו. הבס עמוק, מלא וגרוני; הבס והפסנתר נשמעים על רמקול הבזנדורפר האקוסטי שלי כאילו מנגנים ממש בחדר, דוגמה מצוינת לחשיבות איכות הסאונד לחווייה המוזיקלית. הקטע הבולט באלבום הוא זה הנושא את שמו, עם מוטיב הנושא שנתקע בראש ולא מרפה. הקטע האחרון חורג מגבולות האלבום ונפתח במעין ציור מופשט של הרמוניות וצלילים לפני שהוא חוזר למתכונת של ג׳אז זורם ולירי. בהאזנה לצורך כתיבת המאמר למדתי ללא ספק להעריך את האלבום הזה מחדש. מסתבר שלא שמעתי אותו מספיק. אין הרבה מה להוסיף עליו מלבד זה שהוא זורם ואפילו גועש לעיתים בנגינה מצוינת של הרכב מגובש להפליא.

Fluid Rustle. 1979

אלבום מיוחד מאוד בקטלוג של וובר. מוזיקה אחרת. במילה אחת – מהפנט. שיתוף פעולה חוזר עם גארי ברטון על ויברפון (ראו Ring, Passengers) ולראשונה תוספת קולות (נשיים). שיתוף פעולה ראשון עם נגן הגיטרה היחודי ביל פריזל, שת״פ שיחזור באלבום Later That Evening שלש שנים מאוחר יותר. האלבום כולו זורם לו בשקט ובקצב איטי. שקט זו אולי המילה המאפיינת אותו יותר מכל. המוזיקאים כאליו מתמזגים עם השקט ולוקחים את המאזין לצוף עליו באפס משקל בקולות וצלילים. כמעט ואין קטעי נושא ברורים, רק זרימה מופשטת של צלילים עם נשימה ארוכה. מדי פעם מרווחי צלילים גדולים פותחים את התודעה; צלילי גיטרה חשמלית מהפנטים של פריזל מרחפים באוויר וטפטופי פעמונים של ברטון. אלבום נהדר שמתאים במיוחד להאזנה בשעות הקטנות של הלילה.

Little Movements. 1980

שיתוף פעולה אחרון של הרכב ההקלטות הקבוע של וובר. שם האלבום מרמז על הגישה הקלסית. האלבום בנוי חמישה קטעים מגוונים מבחינה סגנונית ונעים בין כבדות ואיטיות למקצבים מהירים ומוזיקה תוססת. לעיתים מזכיר את weather report בקטעי פיוז׳ן כשהסופרן של מריאנו מהדהד את זה של וויין שורטר (קטע שני). לחנים יפהפיים של וובר בהובלת סקסופון סופרן ובס. המוזיקה כתובה ברובה. הקטע הנושא את שם האלבום מעניין במיוחד; ברובו אוסף של מוטיבים מוזיקליים ורעשים פסיכדליים רוכבים על לופ של שלש הרמוניות שמנגן הפסנתר. לקראת סיומו ההרכב כולו מתגבש לנגינה משותפת וקצרה של לחן אחד ואז חוזרים שוב לאותו הלופ שמסיים את הקטע; תנועות מוזיקליות קצרות ומגוונות שמרכיבות קטע אחד ארוך. אני ממליץ לשמוע את הקטע הזה יותר מפעם אחת. קטע הסיום מצטיין בסולו פסנתר יפהפה של ברונינגהאוז.

בשנות ה־80 וובר חש מיצוי של יכולות ההלחנה שלו והוא מפרק את ההרכב הקבוע שלו. הוא מצטרף כחבר מן המניין להרכב של נגן הסקסופון הנורבגי יאן גרברק. חברותו בהרכב של גרברק נמשכת 25 שנים ארוכות עד לפרישתו הכפויה מנגינה בשנת 2007. ההרכב מפיק אלבומי אולפן והופעות. כאן זהו וובר אחר – נגן בס שמתערה לחלוטין בעולמו המוזיקלי של מוביל ההרכב, כבד הרבה פחות משלו עצמו. בלב ההופעה הנגנים יורדים מן הבמה ומשאירים את וובר לבדו עם הבס. זו מן הסתם מחווה לגדולתו של וובר וזו ההזדמנות שלו ׳להרביץ׳ בקהל. הופעה אחת כזו התקיימה באמפי ווהל, תל אביב, ולמזלי הגדול נכחתי בה. קטע הסולו של וובר היה לדעתי שיא ההופעה. רגעים ארוכים של ריכוז מחשמל וחשיפה אולטימטיבית לצליל ולרוח של וובר הנגן.

לדוגמה, ראו כאן:
Jan Garbarek Group, Hamburg 1991 (08:33)

וובר משתתף בהקלטה של לא פחות מארבעה אלבומים של הזמרת קייט בוש, שלשה מהם בשנות השמונים – The Dreaming, Hounds of Love, The Sensual World. שיתוף פעולה מפתיע ביוזמת הזמרת שסיפרה לוובר על אהבתה למוזיקה של ECM ובמיוחד למוזיקה שלו.

Jan Garbarek Group – Paths, Prints. 1981

מפגש שלישי של וובר עם גרברק באולפן ההקלטות. וובר ממשיך כנגן קבוע בהרכב של גרברק באולפן ההקלטות ובהופעות חיות. האלבום היפה ביותר של גרברק בעיני והרבה בזכות וובר ופריזל. המפגש עם האחרון, נגן גיטרה יחיד ומיוחד, מוביל אותנו לאלבומו הגדול הבא של וובר.

Later That Evening. 1982

מסטרפיס #2

וכך הגענו לאלבום שפותח את הפרק האחרון בקורפוס היצירה של וובר. כאן מצטרפים אל וובר חבורה של נגנים איכותיים במיוחד, כל אחד אישיות בתחומו.
נגן הגיטרה ביל פריזל שהופיע כבר קודם באלבום Fluid Rustle ולאחר מכן ניגן כמוזכר עם וובר באלבום Paths, Prints של יאן גרברק. נראה כאילו וובר חטף אותו שוב ישר אליו לאולפן ההקלטות.
עילוי הפסנתר לייל מייז, המוכר לנו כשותף מוזיקלי של פאט מת׳ני לאורך שנים רבות.
פול מקנדלס, חבר ותיק בהרכב Oregon, על מגוון כלי נשיפה קלסיים. מפגש ראשון, אולי בזכות ההכרות של וובר עם ראלף טאונר עמיתו של מקנדלס מאורגון.
נגן התופים האמריקני מיכאל די פסקואה.
השילוב החד פעמי של נגנים כאלה הניב אלבום יחיד ומיוחד בקטלוג של וובר, ללא ספק מפיסגת יצירתו. אני משער שמי שעמד מאחורי המפגש החד פעמי הזה היה מנפרד אייכר, בעל הבית האקטיבי של ECM שנהג דרך קבע לשדך בין נגנים שונים תחת חסותו.
צד א׳ של התקליט מציג שני קטעים, כל אחד מהם ענק מסוגו. הקטע הראשון, Maurizius, בנוי במבנה של פעמיים AAABB. את A מוביל הפסנתר של מייז בארפג׳יו (פירוקי אקורדים) ביד שמאל והקו המלודי ביד ימין; את B מובילים הקרן של מקנדלס והגיטרה של פריזל, בהתאמה. האווירה המיוחדת נבנית בעיקר על צלילי הגיטרה המייללים של פריזל שצובעים את חלק B בגוון חלומי. זהו ללא ספק הקטע היפה ביותר שהלחין וובר ורמת העיבוד והנגינה בהתאם. אופי הקטע ציורי-רוחני, אולי מתאר מסע לאיי מאורציוס? אין אילתורים כלל במובן הג׳אזי ואין ממש קשר למוזיקת ג׳אז. זו יצירה כתובה מתחילתה ועד סופה ומבוצעת לעילא. מעין יצירה קלסית מודרנית שמתכתבת עם יצירות קלסיות מהעבר כמו העבודות של שומן לפסנתר ואבוב, יצירות רומנטיות-מלנכוליות יפהפיות. האווירה החלומית שיוצרת הגיטרה של פריזל נמשכת היישר אל תוך הקטע השני של צד א׳ של התקליט, Death in the Car Wash. פתיחה פסיכדלית עם צלילים מרחפים ודיבורים ברקע (ראו גם הקטע Visible Thoughts באלבום Fluid Rustle), מזכירה קטעים של פינק פלויד מהצד האפל של הירח… הקטע בנוי מכמה פרקים שזורמים בטבעיות אחד אל תוך השני, כל אחד בסגנון אחר, ומתחברים ליצירה אחת שלמה; יצירה מורכבת, מעניינת ומשוכללת, ובה כמה מהמוטיבים היפים שכתב וובר; מעין הזיה מוזיקלית. אני חושב שאף פעם לא חוויתי פחד כזה להפוך צד של תקליט וליפול…
קטע ראשון צד ב׳. אווירת החלום ממשיכה בפתיחה חופשית של פסנתר אליה מצטרף קו פשוט של בס החוזר על עצמו, כל פעם מטפס ומתעצם. במהרה הקטע הופך לדואט בס וגיטרה שנשמע כמו הרחבה של אחד החלקים של הקטע הקודם. האבוב מחליף את הגיטרה ככלי מוביל וכל ההרכב מצטרף לריחוף מופשט מעל קו הבס העולה שחוזר ומופיע; מסתיים בדואט אבוב וגיטרה שחוזרים שוב שוב על מוטיב פשוט עד שמתאדים לשקט. ממשיכים לחלום אל תוך הקטע השני של צד ב׳ המסיים את האלבום. כאן הבס של וובר חוזר להיות ׳בעל הבית׳; מנגינה אטונלית של בס, גבוה מעליה מעופפים צלילים ארוכים של אבוב וגיטרה. לאחר כשתי דקות מצטרף הפסנתר עם שורת אקורדים ׳הגיונית׳ שמורידים את המוזיקה ארצה; מוטיב חדש של אבוב מתיישב על מהלך האקורדים ומסיים את הקטע שמסתבר כמן יצירה קטנה בכמה חלקים. הדבר הראשון שמתחשק לעשות זה לנגן שוב את האלבום מהתחלה הקטע הנפלא מאוריציוס ולצלול שוב אל תוך ההזיה הנהדרת הזאת.

Chorus. 1984

האלבום היחידי עליו חתום וובר כמוביל הרכב ויאן גרברק כנגן מן ההרכב. בנוי במבנה של סוויטה קלסית בעלת שבעה פרקים ללא שם.
לכל מוזיקה יש את השעות שלה. בהודו למשל יש חלוקה למוזיקה של בוקר, צהריים וערב; לכל חלק של היום יש את המוזה שלו. אם נהיה קצת גמישים, אולי גם כאן זה העניין; לא בדיוק ברור לאיפה האלבום הזה שייך. גרברק נגן סקסופון אדיר, מהגדולים בכל הזמנים, בזה אין כל ספק. בינו לבין הכלי ישנה סימביוזה מוחלטת. הכלי הופך להרחבה פיזית של גופו. הצליל תמיד מושלם, ללא המעברים בין הצלילים שנכפים על ידי לחצני הכלי, הכל קו אחד של צליל רציף ומשתנה, ממש כמו קול אנושי. גרברק מיילל וזועק דרך הכלי, ואפשר לשמוע וכמעט לחוש את הדהוד קירות הפיורדים באוויר. מי שאוהב את הנגינה של גרברק ולא כל כך משנה לו מה הוא מנגן, יהנה מאוד מהאלבום הזה. אבל הוא לא ממשיך את הקו של האלבומים הקודמים של וובר. דואו של שני נגנים גדולים שמראים מה אפשר לעשות ביחד וכל אחד לחוד. התחושה של האלבום כולו היא של הופעה חיה. הביקורת שיבחה את האלבום:

This is not an album to set the world on fire, but it will put it out nicely afterwards. Though Weber has done wonderful things with both live and studio multi-tracked bass, this is still my favorite of his albums. Highly recommended

העובדה שהמבקר מעדיף דווקא את האלבום הזה על פני הקודם נראה לי קצת מוזר ואולי אומר משהו על דעת הקהל בכלל שנוטה להתרחק מהכבד ומהדורש יותר מהמאזין. האלבום מתאים יותר לרוח העבודות של גרברק, רק עם בס דומיננטי הרבה יותר.

שלושת אלבומי האולפן האחרונים (טרילוגיה?) של וובר הם מופת של צימצום וזיכוך מוזיקלי.

Orchestra. 1988

מסטרפיס #3

שבירה מוחלטת מהאלבום הקודם במבנה ובסגנון המוזיקלי. זהו אלבום מינימליסטי לבס סולו למעט כמה קטעים בודדים. רוח קלסית מנשבת על פניו. וובר בפריטת אצבעות ונגינה בקשת מנצל את הכלי כולו כמעט מכל בחינה. לראשונה גם משתמש ב־dubbing, אך עדיין לא בצורה מופגנת כמו באלבום הבא.
הקטע הפותח, Seven Movements, במבנה קלסי של מעין סוויטה קצרה ובה שבעה חלקים קצרים המנוגנים ברצף. את הבס של וובר מלווים שמונה כלי נשיפה, מעין סקציית כלי נשיפה מוקטנת של תזמורת סימפונית. העיבוד מינימליסטי אך רב הבעה. הקטע נפתח בהצהרת בס עמוקה ונהדרת. מדי פעם מצטרפים אל הבס כלי הנשיפה בליווי עדין ואז חילופי תפקידים; כלי הנשיפה מובילים והבס הופך למלווה. החלק המסיים מצליח ליצור דרמה של ממש עם חזרה עקשנית על אותו מוטיב, כאשר בין כל חזרה באה מכת תוף חזקה ומהדהדת, כמו תובעת בחוצפה את חלקה. הקטע כולו וביחוד הסיום הוא exemplar אמיתי, שיעור בתורת הצמצום. לאחריו בא רצף של חמישה קטעי סולו בס כתובים, כל אחד במקצב וסגנון אחר. אנו גם נתקלים לראשונה בשימוש ב־ dubbing³ ,דבר שיחזור בגדול באלבום הבא. הקטע האחרון שבהם, Ready Out There, אינו אופייני לוובר המוכר לנו. אולי אתנחתא באמצא האלבום בה וובר מתפרק לו עם נגינה בסגנון מעין פאנק, מאוד לא שגרתי לביצוע על קונטרבס. (כנראה זכר לתחילת שנות ה־70 בהן ניסה סגנונות מוזיקה שונים). אחרי הקטע הזה מתחיל חלק ב׳ של האלבום שנפתח גם הוא עם קטע בליווי דרמטי של כלי הנשיפה. רק שהפעם הבס של וובר מנגן ברקע עם קשת בתפקיד סקציית המיתרים של התזמורת – חלופה שונה לגמרי לאותו הרכב כלי של הקטע הפותח את האלבום. בהמשך הקטע ליווי כלי הנשיפה נמוג ואנו נשארים עם שטיח מרחף של צלילי מיתר ארוכים במעין אווירה חלומית המאפיינת פס קול לסרט, למשל סיומו של ׳נוף בערפל׳ של הבמאי תיאו אנגלופולוס. אחריו מעין הפתעה, קטע בס בליווי מקלדת סינתיסייזר עליה מנגן וובר עצמו. כאן המצלול שונה לגמרי ומרענן את האוזן. המקלדת חוזרת על מהלך הרמוני קצר והבס מטייל לו מעליו ומתחתיו. אחריו שוב קטע בס סולו, הפעם איטי ומדוד, כשבהמשכו מתווסף ליווי מיתרים (קשת או סינתיסייזר?) היוצר אווירה חלומית. בקטע הבא וובר מנגן מלודיה על רקע אקורד אחד שחוזר לכל אורך הקטע מנוגן בקשת. כאן ה־dubbing ברור לאוזן. הקטע האחרון, Epilogue, מעין סיכום שקט של האלבום כולו. שוב dubbing עם מוטיב פשוט שחוזר על עצמו לאורך כל הקטע. האלבום כולו הוא מעין תזמורת של איש אחד ולא בכדי נקרא בשם ׳תזמורת׳.
רון ווין, מבקר מוזיקה של האתר All Music:
.Glorious sound, little "pure jazz" content though
הנה גם כאן הביקורת מאכזבת ומראה עד כמה מבקרי מוזיקה יכולים להיות צרי ראיה ולא פתוחים למוזיקה אחרת ולאפשרויות אחרות. זה אינו אלבום ג׳אז כלל ועיקר כך שהביקורת כלל אינה במקומה.

Pendulum. 1993

מסטרפיס #4

חמש שנים של המתנה מסתיימות. אלבום הבס הגדול בכל הזמנים יוצא לאור. שמונה שניות של שקט מתוח מקדימות את הצלילים הראשונים של הקטע הפותח את האלבום האדיר הזה; כמו מסך העולה לאיטו לפני ההצגה, וובר נגלה לבדו על הבמה, חשוף עם הכלי. האלבום הזה הוא תצוגת תכלית של נגינה על כלי הבס, לקול יחודי של בס וטכניקת overdubbing המאפשרת לוובר כתיבה וביצוע של מוזיקה רב קולית בצליל מלא וכבד של תזמורת או מקהלה של כלי בס. וובר מנגן עם וובר מנגן עם וובר. אין באלבום דבר מלבד בס למרות שלעיתים נדמה ששומעים קולות חלליים של סינתסייזר אבל לא כך הוא; אלה קולות שמפיק וובר בעזרת הקשת. כאשר מסיימים את ההאזנה לאלבום כולו מבינים באיזה הישג יוצא דופן מדובר. מבצע מעורר יראה, תצוגת תכלית של וובר כמלחין, נגן ועבודת אולפן.
למרות כל האמור לעיל ובאופן די מפתיע, האלבום מלודי מאוד וקל מאוד להתחבר אליו. כל קטע מציג מוטיב אליו מצטרפת מקהלה קטנה של בסים בליווי מחזורי של צליל בודד או אקורד ואחרי המוטיב בא אילתור. קטעי האילתור כל כך מתומצתים ומזוככים עד שקשה להבין אם אלה אילתורים או מוזיקה כתובה. כל זה נכון פרט לקטע אחד יוצא דופן – Unfinished Self-Portrait – קטע כמעט מופשט שגם בוחן את גבולות מערכת הסטריאו בתחום התדרים התחתון (כאן הרמקולים של בזנדורפר\ברודמן מספקים ביצועים מדהימים בסימביוזה מושלמת למוזיקה). מעין קיר עצום של צלילי בס עמוקים שהולך ומתקרב אלינו ומאיים לבלוע אותנו, ולבסוף פתאום גווע ונעלם. האזינו לו בתשומת לב מיוחדת. קטע נהדר אחר הוא Silent For a While. כשמו כן הוא; משרה אווירה חלומית בביט של דופק לב איטי מאוד, ספק חלום ספק הזיה; אולי הרהור בצלילים על מצב קיומי. קטע הסיום, Closing Scene, מעין הרהור בצלילים המסכם בהצלחה את האלבום כולו; כל מה ששכחתי לומר, אמרתי עכשיו. היו שלום.

בלילה אחד בת״א של שנות ה 90 ניגן וובר את האלבום כולו לפני קהל קטן בבית לסין. מי שהיה שם זכה לחוויה מיוחדת במינה.

Endless Days. 2001

מסטרפיס #5

היצירה ׳מוות והזדככות׳ לריכארד שטראוס נכתבה כאשר המלחין הצעיר, 26 בסך הכל, היה שרוי בדיכאון עמוק שנבע מתחושה שחייו הסתיימו. אני לא סבור שוובר בן ה־61 התייחס באיזשהו אופן ליצירה הזו באלבום ובטח לא צפה שזה יהיה אלבום האולפן האחרון שלו ובנסיבות עצובות, אבל בעיני יש חוט מקשר: הזדככות. האלבום הזה מופיע אחרי ציפייה ארוכה בת שמונה שנים (זוכרים את שמונה השניות הארוכות המקדימות באלבום הקודם?) אני זוכר איך חזרתי ובדקתי מדי פעם מה חדש אחרי האלבום הקודם Pendulum שחדר עמוק לנשמתי. שתיקה בת שמונה שנים למוזיקאי זה ה מ ו ן זמן. מה לעזאזל הוא מבשל שם? מה יגיע, אם בכלל, אחרי האלבום העצום האחרון?

זהו מסוג האלבומים שחודרים עמוק יותר עם כל האזנה נוספת. זיכוך רעיונותיו ותפיסותיו המוזיקליות של וובר לאורך השנים. יש כאן זיכוך של נגינת סולו ושל יצירות קצרות במבנה קלסי של קונצ׳רטו לכלי בודד (בס, פסנתר). מוזיקה כמו תזמורתית, מצומצמת לכלים בודדים. הקטעים זורמים אחד אל תוך השני באווירה מלנכולית כבדה. אפשר לראות את האלבום כולו כאלבום קונספט ברוח מוזיקה קלסית אירופית, ברוח השורשים המוזיקליים של וובר מגיל צעיר.

האלבום הזה הוא ניגוד דרמטי לשני הקודמים בהם הבס היה כלי סולן. כאן יש מיזוג של מוזיקה להרכב, כתובה ומעובדת עם אילתורים. רביעיית נגנים יצירתיים מנגנת ומאלתרת על חומרי רקע שוובר הכין בקפדנות עם סינתיסייזר או סמפלים (וובר ויתר על תזמורת בגלל קשיים מוזיקליים וזמני חזרות והקלטה ארוכים).

כוחו של האלבום הוא לא ביצירות ספציפיות אלא במכלול השלם ובמצב הרוח שהוא מייצר או בעצם כופה על המאזין. המוזיקה מינימליסטית ושקופה להפליא. שותפו הוותיק ברונינגהאוז על הפסנתר, ופול מקנדלס, שחבר אליו באלבום Later That Evening חוזר כאן בין השאר עם אבוב וקרן אנגלית, כלי נשיפה בעלי צליל ענוג ובעיקר קלסי (שמעו את נגינת הקרן באחד מהקטעים היפים ביותר בספרות המוזיקה הקלסית – ההקדמה לתפילה של דזדמונה לפני סופה בידי בעלה אותלו, ורדי). וובר ביקש לעשות שימוש בצליל כפי שעושים מלחינים של מוזיקה קלסית ומכאן הבחירה בכלי הנגינה. צלילי האבוב והקרן האנגלית מממשיכים להדהד ולענג את האוזן הרבה אחרי שהמוזיקה השתתקה. וובר מספר שביקש מהנגנים – ״נגנו הכל, כל עוד זה לא נשמע כמו ג׳אז״. הפתעה? לא ממש, בהתחשב בשני האלבומים האחרונים. למעשה, מודה וובר, זהו כן ג׳אז מאחר ומדובר באילתורים; אך הדרישה היתה להימנע מרוח של ג׳אז ׳סתלבטני׳ והנגנים הבינו אותה מיד. וובר בוחר נגנים בעלי רקע קלסי (ברונינגהאוז, מקנדלס) ונותן להם, כהרגלו, חופש מוחלט. היופי הגדול הוא שקשה מאוד להבין מה כתוב ומה מאולתר. הכל מתמזג למכלול אחד שלם אחד ויופי עצום. אסתטי, מלוטש ומדויק להפליא. הקטע The last stage of a long journey הופיע לראשונה באלבום קודם, Little Movements; שם היה זה הקטע הפותח וכאן הוא הקטע המסיים. תפקיד התופים דומיננטי. דיפסקואה מנגן את רגעי הפתיחה ברגישות נפלאה אחרי חזרה מפרישה בת 14 שנים. הקטע כולו הוא מעין סיכום די אופטימי יחסית לכבדות והרצינות של הקטעים הקודמים. ניכר שהוא נכתב בזמן אחר ובמצב רוח אחר וכעת הותאם כאן בעיבוד מחודש. בחירה מעניינת לסיים את האלבום.

אחרי האזנה לאלבום הזה, קשה מאוד לעבור מיד הלאה ולהאזין למשהו אחר. מכאן צריך שקט ארוך. לדעתי אין חווייה מוזיקלית עמוקה מזו. יש תחושה שאין יותר מה לומר. מיצוי. הזדככות.

ראיון עם וובר בעקבות האלבום

Stages of a Long Journey. 2005

הקלטה של קונצרט חגיגי לכבוד יומולדת 65 לוובר שנערך בפרנקפורט עם כמה משותפיו המוזיקלים לאורך השנים: דאונר, ברטון, ברונינגהאוז, גרברק, נגנית כלי ההקשה מרילין מזור והתזמורת הסימפונית של רדיו שטוטגרט.

סוף קריירת הנגינה

בשנת 2007 וובר עבר שבץ שפגע בצד שמאל של גופו. הוא ניסה ללא הצלחה לשקם את ידו השמאלית. כך נסתיימה קריירת הנגינה שלו. הוא עבר להתגורר בכפר קטן ושליו בדרום צרפת.

וובר הוציא שני אלבומים נוספים, שניהם בנויים מקטעי סולו מהופעות חיות עם ההרכב של יאן גרברק.

Rësumë (2012)
Encore (2015)

לאחרונה יצאו לאור כמה הקלטות של הופעות חיות עם וובר בהרכבים שונים – סולו, דואו והרכב – כולן בלייבל הבית ECM. בחלקן וובר מוביל הרכב ובאחרות כחבר מן ההרכב של יאן גרברק.

עטיפות האלבומים

עטיפות כל אלבומי האולפן הן ציורים של אשתו המנוחה של וובר, מיה. וובר תמיד אהב את ציוריה של אשתו ובחר מהן. עם השנים ניכרת התפתחות גדולה בציורים, בדיוק כמו במוזיקה. לוובר קשה לומר אם הציורים משקפים משהו מהמוזיקה של האלבום. זוהי בחירה אמנותית־אישית נטו. אני עצמי מוצא את העטיפות מוסיפות מימד נוסף למוזיקה. בעיני הן מעין תעודת זהות של האלבום, כמו הציורים הנהדרים של הצייר רוג׳ר דין לעטיפות להקת הפרוג yes. להאזין ולהתבונן.

וובר המלחין

וובר המלחין אינו נופל במאום מוובר הנגן, וככל שחולף הזמן זה רק הולך ומשתפר. יש להבחין בין וובר המוקדם, עד שנת 1989, והמאוחר. מרגע שנטש במודע את הג׳אז עם האלבום Orchestra הכתיבה נעשתה מתומצתת מאוד ורצינית. כמו כן הוא מסתמך יותר על יכולת הנגינה והסאונד המיוחדים שלו. אלה הופכים לחלק מהותי מהמוזיקה, שלא לומר המוזיקה עצמה; כבר לא ניתן ממש להבדיל.

את המוזיקה של וובר יש לראות במראה של מוזיקה קלסית. למן ההתחלה הלחנים של וובר מקוריים ומיוחדים. אם נחזור לאלבום הראשון, The colors of Chloë, נתפלא שוב כמה מקורי היה וובר כבר אז. האלבום לא דומה לשום דבר שבא לפניו. ההשפעה הקלסית ברורה, לאו דווקא של המוזיקה הקלסית המודרנית; אולי שילוב של חומרה ברוקית או רנסנסית מלנכולית עם מוזיקה של התקופה הרומנטית, יחד עם משהו אישי מעולמו הפנימי של וובר. כדי להבין זאת עד הסוף צריך כנראה לחזור אל מתחת הפסנתר של אביו מנגן ברביעייה קמרית.

היכולת המלודית של וובר יוצאת דופן (זוכרים את המיתר החמישי בבס?). דוגמה ראשונה בולטת הוא הקטע Yellow Fields מהאלבום הנושא את שמו משנת 1975. דוגמה נוספת בולטת היא הקטע Maurizius מתוך האלבום Later That Evening. וובר בונה מנגינה קסומה על מהלך אקורדים מחזורי ופשוט יחסית. זה הרעיון הכללי לאורך כל יצירתו – פשטות, צמצום ודיוק יחד עם קסם מלודי. אפשר לשמוע את הקטע שוב ושוב מבלי להתעייף, לא דבר של מה בכך. היופי השומאני הזה מזדכך עם הזמן לאיכות מוצרטית, כמו בקטע Air לבס סולו באלבום Orchestra או בקונצ׳רטו לפסנתר באלבום Endless Days. וובר יוצר יופי נשגב באמצעים מינימליסטיים. אין צליל אחד מיותר, מעלה של גדולי המלחינים (השוו למשל לפרק השני והמפורסם של הקונצ׳רטו לפסנתר מס. 21 למוצרט).

באלבום Endless Days מגיע וובר לשיאו מבחינה הרמונית. האזינו למהלך ההרמוני בתוך הקטע השביעי הנושא את שם האלבום. יופי חד פעמי, מצמרר ונשגב. (04:28).

יש רגעים בהם וובר ממש בוקע את הנפש. האזינו שוב לקטע Moana I מתוך האלבום The Following Morning, דקה 2:17. זהו לדעתי אחד הרגעים אליהם התכוון ברנשטיין כפארא־מוזיקה (ראו בהקדמה). אמצעי מוזיקלי אחר אצל וובר לסחוף ולרגש הוא מהלך איטי ועולה של צלילים עוקבים, מעין סולם המתעלה כלפי מעלה. זה מופיע בקטע הנ״ל ובאותו המקום ממש; הקטע הפותח את צד ב׳ של Later That Evening בנוי על מהלך בס מחזורי כזה.

לעיתים וובר מפתיע עם מוטיבים מוזרים ממש, פסיכדליים משהו, לדוגמה בקטע Death in the Carwash (מתוך האלבום Later That Evening) או הקטע Unfinished Self Portrait כולו (מהאלבום Pendulum) אותו אני רואה כיצירת מופת של ממש; הקטע הוא הפשטה מוחלטת של מלודיה והוא פועל בעוצמה אדירה על עולם הרגש של המאזין. מעניין מאיזה עולם הקטעים האלה שאובים.

וובר הנגן

קונטרבס אינו כלי סולו טיפוסי ואין הרבה דוגמאות לנגני קונטרבס שפיתחו קריירת סולו על הכלי ⁴ . וובר הוא נגן רב גוני והוא וירטואוז של טכניקה וצליל. הוא מנגן בטכניקה הרגילה של נגני ג׳אז של הפקת צליל בפריטת אצבעות או בעזרת קשת איתה מפיק לעיתים צלילים חלליים שמשרים אווירה בהתאם; שני פנים שונים לגמרי של אותו הכלי ואותו הנגן. כמו מירוסלב ויטוס בעל הטכניקה המופלאה שהחל את דרכו בנגינה על כינור, גם וובר בא במקור מכלי אחר – הצ׳לו; קשה שלא להתרשם מטכניקת הנגינה המרשימה שללא ספק מגיעה משם; קלילות האצבעות והכמעט ריחוף על פני צואר הכלי. רוב נגני הג׳אז שבאים מרקע קלסי מצטיינים בטכניקת נגינה מעולה. הרקע הקלסי גם מוסיף עומק רב לנגינתם ⁵ .

התייחסותו של וובר לכלי מעניינת ולבטח לא שגרתית עבור דמות מוזיקלית שכה מזוהה עם כלי הנגינה שלה: ״אני דואג לכלי שלי אבל אני לא אוהב אותו. הכלי הוא רק אמצעי להעביר את הרעיונות והרגשות שלי. … בחיים אחרים הייתי עוסק בניצוח״. זוהי בראש ובראשונה גישה של מוזיקאי. המבצע שבו הוא דבר משני. הדבר ניכר לכל אורך קריירת ההלחנה והביצוע של וובר. לעיתים הבס כמעט ואינו נוכח מאחר והמוזיקה אינה דורשת אותו. וובר דבק בבס מכיוון שהוא מנגן שונה מכל נגני הבס האחרים; הכוונה לא לאיכות הנגינה אלא לשוני מהותי.

נגינתו של וובר תזמורתית – תזמורת של איש אחד. וובר הסולן הוא עולם ומלואו ואין צורך בכלים נוספים. בזה הוא דומה לנגנים נבחרים כמו קית׳ ג׳ארת באילתוריו על הפסנתר או דוגמה קרובה יותר, נגינתו של רוסטרופוביץ׳ בסוויטות לצ׳לו סולו לבאך.

צד מעניין נוסף ושונה כל כך בנגינתו הוא יכלתו להחזיק קצב והשימוש בריפים שדומה שבאים מעולם הרוק או הפרוג (רוק מתקדם). האזינו למשל ל־Left Lane, הקטע המסיים את האלבום Silent Feet (החל מ 07:42). דומה שברגעים כאלה וובר משיל מעליו משא כבד.

דוגמה ל־dubbing, בהופעה מול קהל בקטע נוסח סמבה ברזילאית. שימעו כיצד הוא מחקה את כלי ההקשה והמקצבים, הכל בעזרת נגינה בקשת וטפיחות על צואר הכלי.

Why Not Brazilian (07:20)

אבל הסאונד של וובר הוא הדבר העיקרי. אני לא מכיר עוד נגן בג׳אז, על כלי כלשהו, שהסאונד שלו נוגע כל כך עמוק במחוזות הרגש; וכמה מפתיע שזה דווקא בא מכלי כמו קונטרבס חשמלי. החזון של וובר לגבי הכלי הזה בתחילת דרכו פשוט הוכיח עצמו בצורה הטובה ביותר. השילוב המושלם של הסאונד הזה עם המלודיות של וובר המלחין הוא שזה ש׳מציף את המוח׳.

וובר תמיד נראה רציני בשעת הנגינה, כמו בעל מלאכה שעסוק ומרוכז באומנותו. הרצינות הזאת כמובן מתאימה לאופי המוזיקה שלו אבל היא בעצם מאפיינת אולי את כל נגני הג׳אז האירופים; כנראה מאחר ורובם מגיעים מרקע ומסורת של מוזיקה קלסית. זהו מאפיין כללי של הג׳אז הלבן בכלל והאירופי בפרט. אין את חדוות ההופעה שמאפיינת את הג׳אז האמריקאי, השחור בעיקר. אפילו בשעת נגינה סוערת הם נראים ׳קולים׳ לגמרי. זה תמיד מעלה את השאלה האם הצפייה בנגנים משפיעה על חוויית השמיעה. תלוי לגמרי במאזין (בראיונות אגב הוא משוחרר וחייכן).

מי שרוצה להתעמק בנגינתו של וובר כסולן מוזמן להאזין לאלבום Orchestra הכולל בתוכו כמה קטעי סולו בס כתובים ואחריו אלבום הסולו Pendulum. לאחר פרישתו הכפויה מנגינה יצאו בלייבל ECM שני אלבומים של קטעי סולו מהופעות חיות.

במילותיו שלו

במשך השנים הכלי פיתח את סגנוני ואני לא יכול לומר מהו הסגנון שלי או מדוע יצא כך. זה פשוט יצא ממני. כשמבקשים ממני להסביר את המוזיקה אין לי תשובה, תחליט אתה… אחרי האזנה אין ממש תובנה: ג׳אז אבל לא באמת ג׳אז… זה לא משנה לי…

האזנתי לג׳אז אמריקאי אבל השורשים שלי באירופה וליתר דיוק בגרמניה. רציתי לעקוב אחרי השורשים שלי ולא אחרי האמריקנים. האזנתי אל תוך עצמי מה ההעדפות שלי, מה הצליל המועדף עלי, ומצאתי דרכים אחרות, רחוקות מדרך הנגינה האמריקאית.

אני אוהב מחזוריות, כמו במוזיקה קלסית. למשל אקורד יפה מופיע ונעלם, למה לא לחזור עליו עוד ועוד עד שנהיה מרוצים? נעשה איתו משהו.

פיתחתי סגנון אישי המבוסס על מוזיקה אירופית מסורתית, פחות ופחות על ג׳אז.

מלחינים עכשויים כשטוקהאוזן, גבלס, קאגל קשים לביצוע ולהאזנה. זו מוזיקת מיעוט. היא לא תחיה ללא תמיכה כספית. לפי אנסרמה (מנצח נודע למוזיקה בת זמנו מהחצי הראשון של המאה ה־20) המוזיקה היתה שונה לגמרי ללא תמיכה כזו. מי יכתוב סימפוניה בת 12 שעות שמורכבת רק מצלילים מוזרים ומי יאזין לה? אני לא נגד תמיכה אבל אני חצוי… יש כאלה שנתמכות ואני לא מבין למה…

פערי הזמן בין האלבומים גדלו כי לא ידעתי מה לומר והייתי עסוק מאוד עם ההרכב של גרברק. ניגנו כ־100 קונצרטים בשנה. בלתי אפשרי לשבת ולכתוב מוזיקה בשבוע אחד של אתנחתא בין הופעות של שבועיים רצופים. בזמננו יש הצפה של הוצאות מוזיקה. האלבום הראשון שלי נתן שוק ובזמנו השוק לא היה מוצף. אני לא רוצה להוסיף אלבום שאינו הכרחי. צריך לתת לעולם משהו חדש. תמיד ניסיתי שכל אלבום יהיה שונה לגמרי מקודמו, עם אישיות שונה לגמרי, גישה שונה לגמרי, סיבה שונה… אני מחפש רעיונות אחרים מבלי לחזור על עצמי. זה הקושי הגדול – מה העולם צריך. על כך אין לי תשובה עדיין.

הג׳אז עדיין יצירתי אבל הפסיק להיות חדשני. אין בו משהו חדש ורענן. יחי האילתור.

האזנה

למאזין המעמיק והסבלני אני ממליץ ללכת לפי הסדר הכרונולוגי של האלבומים. זו הדרך הנכונה להעריך נכון יצירתו של אמן, לגדול ולהתפתח איתו לפי הסדר הטבעי של היצירה. אם אתם קצרי רוח ורוצים לקבל מיד טעימה הגונה מעולמו המופלא של וובר, אני ממליץ לפתוח באלבום Later That Evening.

במה מתייחדת המוזיקה של וובר

מרוכזת, רצינית ועמוקה
צלילים ארוכים, מתמשכים, אוסטינטו
מינימליזם
אווירת תוגה, קינה, Serenity

שיתופי פעולה בולטים

וולפגנג דאונר
גארי ברטון
ראלף טאונר
ריינר ברונינגהאוס
יאן גרברק
קייט בוש

על הבמה

וובר מתגלה כנגן בעל קצב של מתופף, ברונינגהאוז נגן וירטואוז בהרמוניה, מלודיה וקצב

Solstice Quartet, 1975 (38:58)
Ralf Towner - גיטרה קלסית, גיטרה אקוסטית, פסנתר
Jan Garbarek - סקסופון טנור, סקסופון סופרן, חליל צד
Eberhard Weber - קונטרבס, אלקטרובס
Jon Christensen - תופים
חזרה מצולמת. לפני הקלטת האלבום?
טאונר מדריך את הנגנים.
כניסה לתוך עולם היצירה המשותפת של האמנים.
(מדוע כריסטנסן נראה משועמם?)

“Colours” Quartet Live, 1976 (45:06)
Eberhard Weber - בס
Charlie Mariano - סקסופון סופרן, חליל
Reiner Brüninghaus - פסנתר חשמלי
Jon Christensen - תופים

“Colours” Quartet, Dusseldorf 1979 (59:54)
Eberhard Weber - בס
Reiner Brüninghaus - פסנתר
Charlie Mariano - כלי נשיפה
John Marshall - תופים

“Colours” Quartet, San Francisco, October 1979 (2:17:37)
Eberhard Weber - בס

Hamburg, 16 Feb 1982 (59:17)
Eberhard Weber - בס

“Later That Evening” Sextet, Hamburg, February 1983 (58:18)
Eberhard Weber - בס

Stuttgart, 1989 (09:27)
Jan Garbarek - חליל, סקסופון סופרן
Nana Vasconcelos - כלי הקשה
Eberhard Weber - בס
Rainer Brüninghaus - פסנתר כנף, פסנתר חשמלי

Live in Theaterhaus, Stuttgart 1989 (30:15)
Eberhard Weber - בס

Garana 2003 (28:28)
Eberhard Weber - בס
Reto Weber - כלי הקשה

Burghausen 2006 Jazz Fesz (23:18)
Jan Garbarek - סקסופון
Rainer Brüninghaus - פסנתר
Eberhard Weber - בס
Manu Katche - כלי הקשה

Why Not Brazilian (07:20)
דוגמה ל־dubbing, בהופעה מול קהל בקטע נוסח סמבה ברזילאית.
שימעו כיצד הוא מחקה את כלי ההקשה והמקצבים, הכל בעזרת נגינה בקשת וטפיחות על צואר הכלי.
Eberhard Weber - בס סולו

חומרי קריאה וצפייה

ראיונות

הרהורים אחרונים

כתיבת המאמר ארכה כחודשיים ימים, במהלכם שמעתי שוב ושוב את כל האלבומים.
אני קורא וחושב: היה לי משהו חשוב להגיד? מילים יכולות לתאר מוזיקה ולהעביר את התחושות העמוקות שזו מייצרת? אפשר לתפוש ולהכיל אמן כזה בשלמותו? או, איך אתה מדמיין או תופש אמן?

אם הצלחתי לעורר סקרנותו של מישהו או גרמתי לו לשמוע משהו, יצאתי נשכר.

השעה חמש לפנות בבוקר והשחר עולה בחלון. אני מסיים את הכתיבה וחוזר להאזין לאלבום האהוב עלי מכולם…

¹ אם לציין שם אחד, יהיה זה Niels-Henning Ørsted Pedersen (1946-2005), נגן הקונטרבס הדני. אף שהיה מגדולי הוירטואוזים של הכלי, לא ניתן להשוות את פועלו לזה של וובר. שם אחר הוא מירוסלב ויטוס המוזכר בגוף המאמר.

² Hillbilly – מקובל כשם נרדף למוזיקת קאנטרי. ראו כאן.

³ dubbing – הכפלת הכלי באמצעי אולפן, דבר המאפשר לנגן לנגן עם עצמו.

⁴ הבולט ביותר בזמננו הוא וירטואוז הבס הצרפתי Renaud Garcia-Fons. ראוי להזכיר גם את אלבומי הסולו של ריי בראון עם נגני קונטרבס נוספים.

⁵ דוגמה בולטת – אריק דולפי שהצטיין בטכניקת נגינה עילאית על כלי נשיפה למד לימודים קלסיים ולא היה רחוק מלפתח קריירה של נגן בעולם המוזיקה הקלסית.
דוגמה בולטת אחרת – הפסנתרן ביל אוונס.

עופר שחורי, 2022