|
בא מבית טוב: ראשית, ברכות. השנה חברת האלקטרוניקה הגאלית Audiomat חוגגת 25 שנה בעסקים, כאשר דניס ונורברט קלריס הקימו את העסק
בשנת 1986 עם השקת מגבר שפופרות OTL, כלומר מגבר ללא שנאי יציאה. בשנים שלאחר מכן לקחו אודיומט את הזמן לפיתוח וייצור של שלוש קטגוריות
רכיבים שונות - הגברה, מגברי פונו וממירים דיגיטל לאנלוג. הזמן בדרום צרפת כנראה זורם לאט יותר שכן אודיומט מוותרת על היומרה להציף את השוק
פעמיים בשנה עם כאילו-שדרוגים. במקום זאת הם מצהירים לעיתונות בגאווה שכל אחד ואחד מהמגברים שלהם מורכב מ-א׳ ועד ת׳ על ידי אדם אחד.
למרות שהייצור בכמויות כה קטנות, המכשירים שלהם מתחילים במחירים מתונים. הקטלוג הצרפתי מציע כיום ארבעה מגברי שפופרות משולבים, קדם מגבר
ומגבר אחד, ארבעה ממירים ושני קדם מגבר לפטיפון. מבין המשולבים, Arpège Reference 10 שלפנינו הוא דגם הכניסה. מעליו נמצאים Aria (חמש כניסות,
30wpc ב-Class A 4650); Opera Reference (דרייבר 5969, אפשרות ל-6100€) ו-Recital MkII שנותן 80 וואט לכל צד ב-Class A אבל גם משאיר
סטיפה של 10900€ שמנה אצל סוכן ההימורים שלכם אז בואו נחזור לארפג׳.
מראה ותחושה: מיד לאחר הפריקה ברור שה-Audiomat Arpège הוא תאווה לעיניים. כבר מזמן המעמד שלי לא אירח מגבר כל כך מושך לעין.
מגברי שפופרות בדרך כלל מעלים שני מושגי יסוד - ראוותנות או צניעות. הראוותנים מציגים את החלקים הזוהרים על הסיפון כמו סמלי מין, כמה שיותר עבים
וארוכים יותר כך טוב יותר. הצנועים מחנים אותם מתחת לאדמה כדי להזיע מחוץ לטווח הראייה. Audiomat בחרה בפשרה מקסימה בין שתי האפשרויות הללו.
למרות שהמגבר הוא מארז סגור, הוא מגיע עם פאנל קדמי שקוף בגוון כהה. המארז השחור של שעות היום הופך לגחלילית זוהרת בשעות בין ערביים כאשר
הפאנל הקדמי מאפשר לאור של השפופרות לעבור. חזית המגבר מאורגנת להפליא עם מתג הפעלה ראשי ונורית הפעלה כחולה, כפתור ווליום חלק
של ALPS ובורר כניסות משרה ביטחון. זהו.
מינימליזם דומה שולט בחלק האחורי עם ארבע כניסות RCA מצופות זהב, שתי יציאות קבועות (fixed) ומחברי רמקולים של 4/8Ω. בורג צבוע מסמן את
הקוטביות הנכונה של שקע החשמל. ה-Arpège שוקל 25 ק"ג עצבניים ובמקום ארבע רגליות הפלסטיק הרגילות בחרו הצרפתים בשלוש מחודדות. כדי
למנוע שריטות כלולות שלש דסקיות . נדלקתי על הפתרון הזה של אסתטיקה ויציבות חסינת פצצות.
בהתחשב בטמפרטורות תפעוליות, מומלץ למקם את המגבר הזה על המדף העליון. המרווח של 30 ס"מ לזרימת האוויר המומלץ במדריך למשתמש מוצדק.
זה גם יאפשר לכם להביט פנימה בהערכה דרך פתחי החריצים כדי להתפעל מהפריסה הפנימית המופתית של הרכיבים. כל החלקים מסודרים למשעי והחיווט
החופשי מהודק כאילו על ידי סרגל ומולחם בצורה נקייה. בסך הכל יש שבע שפופרות. שלוש טריודות תאומות ECC83 בשלב הקדם מגבר, שתיים מהן
מעבירות אות הפוך לפאזה לארבעת נורות הפלט מסוג EL34. אספקת החשמל בהספק של push/pull 30 וואט לכל ערוץ, עם 10 וואט ב-Class A.
לאחר חימום של שעה הגיע הזמן להכנס לעניינים.
צליל: בכתיבת סקירה זו בתחילת חודש מרץ 2011, לוח השנה הכריז רשמית על ביומו של החורף. למרות שנראה היה שהאביב הגיע עם רגל על הברקס
(מינוס בחוץ), קומץ קרני שמש זוהרות עוררו פעמי אביב ראשונים. התכוונתי לקבל אותו עם אחד מהשירים המועדפים המביכים שלי, Feel של רובי וויליאמס.
הנה זה מגיע. ההקדמה של פסנתר היא הפשטות בהתגלמותה אבל עובדת יפה. אם ברצונכם לעקוב אחריה, התחילו ב-רה, החליפו בין רה במול ל-לה במול,
ואז מודולציה לסול מז'ור. הוסיפו שייקר בקצב מדויק ורובי נכנס פנימה עם Come hold my hand.
Flove (לעזאזל אני אוהב את זה). כשהוא עולה ל-And I just wamt to feel הראשון שלו, אז הארפג' חשף את האור. הבס המסונתז התרקם מדויק כאילו
תחת זכוכית מגדלת. המיתרים ריחפו אל הפינות הרחוקות ברגע מכונן לב. כאשר כלי ההקשה הצטרפו והבס התפוגג השיר נכנס לגרוב גבוה בקלות
ובהתלהבות מדהימים. התחלה נהדרת. בואו נחזור אחורה ונביט מקרוב.
בס. עם מגברי מנורות זה לרב עניין בפני עצמו. או שהם קצת קמצנים בהשוואה למגברים טרנזיסטוריים - במובן גובה או כוח - או שהם מספקים משקל
הגון אבל חסרה מהירות. שוב הארפג׳ צעד בשביל האמצע. כמובן שהבס לא התרומם והיה רזה במקצת, אבל הוא התנגן מהיר וקופצני כמו כדור גומי.
מהלכים מתמשכים כמו ב Feel הראו אטאק רך אבל המשכו היה עקשני ומאוד נקי, לא בומי ולא מתאמץ. כאשר עוצמת השמע של חדר האזנה התרוממה
ל-SPL של מסיבה, התברר מהר כי אלו לא הבטחות ריקות. הארפג' יכול להגביר את אותם נקיון ועוצמה לרעמים מדויקים.
בחזרה לרמות שמע של חדר ולפסי תדר אחרים, השייקר והמצילות היו מופרדים יפה מהבס. ה-Arpège לא דחס את ההתרחשויות, אך הצטיין בהפרדה
בין הרגיסטרים השונים מבלי לפרק באופן מלאכותי את המכלול.
בטווח המיד המיתרים והמקלדת היו מובחנים היטב, עם פירוט וזרימה קוליים טובים. אבל למען האמת, המנעד הקולי של רובי וויליאמס הוא רפרנס מוגבל
עבור בהירות טונלית. נזקקתי פסנתר, ובמיוחד Intermezzo in A major מתוך Piano Works Op. 118 N°.2 בביצוע כרמן פיאציני. לגברת הזאת יש ידיים
גדולות בדיוק כפי שהמלחין דורש. היצירה מתחילה כמעט באדישות כמו על כפות רגלי חתלתול אבל מתפתחת למבנה גדול. אחרי נושא הפתיחה היא פונה
אל המפתח המינורי המקביל עם התקדמות מלודית עדינה עד כאב ומוטיב שני נפרד. לאחר מכן, טיסה קצרה ועצבנית לתוך המפתח המז'ורי לפני שעננים
מתגלגלים פנימה ואיתם משולשים בפורטה מרושע. ה-Arpège עשה את הדבר הנכון בכך שהוא נסוג כדי לפנות מקום לאירוע עם ביצוע שהתקרב להולוגרמה של מקום ההקלטה.
גבולות הפסנתר נראו בבירור והבמה הייתה ברוחב ממוצע אך בעלת עומק רב. בעצמי את עיני יכולתי לראות את האולם הגדול, לא יותר ולא פחות מזה.
דגדוג ורעם המיתרים לסירוגין של האינטרמצו של ברהמס היו התקפות ברורות והתפוגגו בצורה נקייה וארוכה. ה-Arpège טיפל בפס המיד הרחב עם פירוט וצבע,
נשאר ברור עם אקורדים מתפוגגים ועקב בצורה אמינה אחרי החיכוך הרוטט והזעיר של כוונון הכלי.
זה התחנן לעוד שחורים + לבנים. בואו ל Walzer für Niemand הפצועה אנוש של סופי הונגר, שיר פופ שתוזמר כמו מוזיקה קאמרית. הזרקור הוא על קולה
היציב של סופי. נוספו פסנתר, ויברפון וכלי נשיפה מאופקים. כאן הארפג׳ התמקד בשני דברים - עוצמה ואינטימיות. כמעט הרגשתי צורך להתנצל על כך שאני
כל כך קרוב לגברת (כאשר בעצם קרה ההפך). נראה כאילו היא לחשה לי ישר לתוך האוזן. זה היה ראוי לציון. למרות שכל ניואנס, כל הברה וטרמולו היו ישירים,
לא חשבתי לרגע על צילום רנטגן אלא על ריאליזם נטול מאמץ. כדרך אגב גם שמתי לב עד כמה המגבר חושפני בצורה נקייה. Walzer für Niemand הוא
באמת לא דוגמה לקול נקי. כל הכלים מתערבבים עם הזמר כדי להתחרות על תשומת הלב. ובכל זאת, דבר לא התגלגל לדייסה קולית, הכלים נשארו מובחנים יפה. מהנה ביותר.
הגיע הזמן לעבור לגיטרה. ב-2006 טום ורליין, האיש בחזית של להקת Television מעוררת ההשראה, יצר שפע מוזר עם Songs and Other Things.
שירים יוצאי דופן מתחככים במערכונים כמעט חובבניים בעוד ההפקה שומרת על גאונות מוחלטת לאורך כל הדרך. אני נהנה להשתמש בקטע הכלי Peace Piece
לצרכי סקירה. אין זה אלא צמד גיטרות עם מגברי גיטרה קרובים זה לזה. זה היה מרתק כאשר חמימות התחברה לדיוק ברמה גבוהה כאילו יכולתי להציץ פנימה
אל תוך השפופרות של מגברי הגיטרה. היה ההמהום היציב שלהן, שובלי הדיקיי של הפלג'ולטים, ההד הרעוע במקצת של הסלילים המהדהדים, הכניסות העדינות
של הטרמולו של הגיטרה השמאלית. הארפג' הרים את המינימליזם המרומז הזה למשהו מרגש. כל רגע קטנטן דרש תשומת לב עד האכזבה כשהכל נגמר שלוש דקות קצרות לאחר מכן.
מבנים מלאכותיים היו הבאים עם רפרנס חדש בז'אנר הזה, Destroyer's Kaputt. איזה שם מטעה וטיפשי. כל מי שציפה למטאל כבד ומשמים שלח את
החשבון בלי לחכות למארח. Destroyer מפתחת נישה חדשה על ידי שילוב ערכים של שנות ה-80 (נזכרתי בלהקות כמו ABC ו-Icehouse) עם מילים חכמות
ועיבודים שערורייתיים (טרומבון, חליל טרברס). מכיוון שכך הוספתי את Savage Night at the opera לתור לפני נגן התקליטורים שלי עם כלי ההקשה
המורכבים שלו מנוגנים בבוטות ובפשטות, בס New Order המתמקד ברגיסטרים הגבוהים, תעלולי סטריאו רחבי יריעה, מיתרי סינת' של סולינה, הרבה חלל
והדהוד. ובתוך כל אלה סולו גיטרה חזירי באמת ואחריו ניתוח נמוך וסמוי של הנושא. ה-Arpège טיפל בכל אלה כפי ש-Destroyer ציפו שזה ישמע - כמו
טריפ או כישוף שבא מהרבה משקאות ארוכים וצבעוניים, וזרמים קלים וממהרים שנצפו דרך עיניים פקוחות למחצה במונית - הזוי ולא נורמלי.
למען ההקשר הבאתי את סט ההגברה שלי, קדם מגבר Funk LAP2 ומדבר Myryad MXA2150 כדי לקבל הבדל ברור. אין פלא שהשינוי הבולט ביותר התרחש בבס.
ה-Myryad נתן עוד משקל, מאפיין מוכר וידוע שלו. אולם הגבוהים נשמעו גרעיניים במקצת בעוד הארפג' היה שקוף ואוורירי יותר. מבחינת בימת צליל ושכבות צליל
שני המגברים הראו ביצועים דומים, ה-Myryad היה אולי מדויק יותר אבל גם עצבני יותר. לא יכולתי להחליט מי מהם עדיף. זה היה זמן הכרעה. במשפט אחד הייתי
נותן יותר זרימה ל-Arpège, לשילוב של Funk/Myryad יותר גרמיות.
עכשיו אני מדמיין אדון עם ז'קט עור שמנוני בשורה האחורית מתנועע נסער על מושבו. הוא תוהה אם הארפג' יכול לתת בראש. כן, הוא יכול. אני קורא לדוכן העדים
את Dresden formation Audiocaeneat. פגשתי אותם לראשונה בתור חימום מפתיע ל-I Like Trains במועדון המגנט בברלין. Adiocaeneat נשמע כמו מה
שקורה כאשר נועלים מוקדם את Marillion, My bloody Valentine, Mogwai ומקטרת קראק בחדר אולפן עם התראה שהדלתות לא ייפתחו שוב עד שיקליטו
שישה שירים. "Calypso" הוא האלבום השני במספר של ה-Red Sessions, שנפתח עם צלילים עצבניים, אחר כך כלי הקשה גדושים ובסוף רעמי גיטרה מעוותים
ושמיניות של מצילות מתרסקות. כאן החפירה לעומק של הארפג׳ הפתיעה. ההפקה מעט גולמית כדי להשאיר הרבה מקום לבס נמוך. מגבר המנורות הצרפתי ניצל
זאת מבלי לאבד את שלוותו, דבר שלא ציינו בקטעים קודמים מכיוון שחסרה להם מידה כזו של משקל בתדר נמוך. גם כשזה נחתך, לא היה על מה להתלונן.
ממש בקטנה. צריך לומר שבמצב מנוחה הארפג' לא היה שקט לחלוטין. הטוויטר של הרמקול הרצפתי שלי PSB Synchrony One עם 90dB/W/m הפיק פולס
קלוש שהמשרעת שלו ירדה בצורה מוזרה עם העלאת עוצמת השמע לקראת שעה 13:00. אפשר היה לשמוע זאת רק מקרוב מאוד וזה נעלם ממרחק של חצי מטר.
היתה גם זליגה קטנה בין ארבעת הכניסות לשלב הקדם. בהשוואה למגברים טרנזיסטוריים במחיר דומה, שכבות העומק של Arpège לא היו מסודרות ומדויקות כל כך.
בסופו של דבר זה לא התאים למוזיקת דיסקו, ובזה אני מתכוון לצלילים בעלי אטאק כבד, נשכניים וקופצניים מאוד, שמוצאים היום בלייבל ה-R&B המטעה כמו
Destiny's Child & Co. כאן היינו רוצים בס גבוה עוצמתי יותר ואופי גולמי מהיר ואכזרי יותר. לאלה הארפג׳ כנראה היה עדין מדי.
אילו הייתי נדרש להקשר רחב יותר ביחס לקלישאות על שפופרות לעומת סיליקון, הייתי בוחר בדרך האמצע. העודף השלילי של אווריריות ופריחה אינם המקרה
כאן והאיזון הטונלי זהה. אבל גם שמתי לב שהשליטה ברמקולים לא הייתה דומיננטית כפי שהיא עם הרבה מגברים טרנזיסטורים. עם זאת ברור המגבר הסתדר
כמעט עם כל הז'אנרים והדרך העשירה שלו עם קטעי המוזיקה הזמינה אותי לגלות מחדש את אוסף המוזיקה שלי.
סיכום: ה-Arpège של Audiomat מענג במיוחד עם שפע של פירוט ותחכום בטווח המיד, מאפשר האזנה נפלאה לפרקי זמן ארוכים, בס צנוע מעט אך מורחב מאוד,
חושף את מרקם החומר ומציע ביצועים ללא רבב. תמורה טובה למחיר.
המאפיינים של Audiomat Arpège Reference 10:
• בס צנוע, קופצני ומהיר ולא שופע אך משתרע בצורה נקייה עד התחתית.
• טווח מיד עשיר במיוחד, מפורט ומפורש.
• קצה עליון נייטרלי יותר מואר מאשר מוסתר תחת צל משיי.
• ההולוגרפיות טובה.
• שכבות עומק טובות אך לא מדהימות. הפרדה אופקית אמינה מאוד עם נטייה למרווחים יפים בין הנגנים.
• דינמיקה מאקרו טובה עבור מגבר שסתומים, אך מחיר מועדון זוויתי מאוד טומן בחובו כמה חסרונות.
• מיקרודינמיקה מהמעלה הראשונה בטווח המחירים הזה. אטאק ודיקיי משכנעים באופן מציאותי ושפע של פירוט.
|
