ביל אוונס – השנים המוקדמות
עופר שחורי

 

 

אין חובב ג'אז אמיתי שאינו מכיר את ביל אוונס, הפסנתרן והמלחין המחונן.

השפעתו של אוונס על פסנתר הג'אז ועל הג'אז בכלל היא אדירה. קשה לדמיין את הג'אז בלעדיו. דורות של פסנתרנים ראו בו מנטור מוסיקלי (מקית' ג'ארט ועד אנריקו פיירנונצי) והשפעתו ניכרת עמוקות בנגינתם. אוונס משתייך לחבורת עילית של מוסיקאי ג'אז שהטביעו את חותמם בצורה עמוקה על סגנון הנגינה בכלי שלהם: קולמן הוקינס, ג'ון קולטריין, מיילס דייוויס ועוד. ביל אוונס הביא  לג'אז את המהורהר, המורחב, את האימפרסיוניזם הקלאסי של רוול ודביסי. עבור חובבי מוסיקה רבים הוא חוליה מקשרת בין עולם הג'אז והקלאסי. אוונס לקח מהקלאסי (בהיותו פסנתרן בעל רקע קלאסי) והיפרה את  הג'אז בגוונים וצבעים חדשים באופן שלא נעשה לפניו. אוונס היה גם מלחין מחונן והביא לעולם פנינים רבות בסגנון כתיבתו הייחודי.

קריירת הסולו של ביל אוונס החלה באמצע שנות החמישים ונסתיימה עם מותו הפתאומי ב 1980, מוות שהותיר את קהילת מוסיקאי וחובבי הג'אז באבל וצער עמוק. קריירה זו, שידעה עליות ומורדות, הותירה אחריה הקלטות מופת לא מעטות. יש הרואים בסשנים עם פול מושן (Paul Motian) וסקוט לה פארו(Scott LaFaro)  את שיאו של הטריו פסנתר בג'אז. בראש אלה כמובן הסשן בווילאג' ואנגארד 1961 שיצא במקור בשני תקליטים נפרדים  Waltz for Debby ו Sunday at the Village Vanguard.

בשנת 1958 השתתף אוונס באלבום הג'אז אולי הגדול בכל הזמנים המוכר בשם Kind of Blue.

עובדה מעניינת היא שביל אוונס היה מוערך מאוד ואף נערץ על גדולי מוסיקאי הג'אז באמצע בשנות החמישים עוד בטרם התפרסם.

בשנות החמישים החל אוונס את דרכו בניו יורק כנגן בהרכבי הזרם השלישי The Third Stream)) ועם נגנים כדיזי גילספי וסטן גטס (1). בתקופה זו מתגלה אוונס כמלווה רגיש ומוכשר. הרקע הקלאסי שלו מורגש כמו גם השפעתו הגדולה של באד פאוול (Bud Powell) על נגינתו.

אלבום הסולו הראשון של אוונס יצא בשנת 1956 תחת השם New Jazz Conceptions בהוצאת Riverside. האלבום הזה נותן לאוונס ביטוי ראשון כמוביל שלישיה. חברת התקליטים האמינה בו והיתה משוכנעת כי בידה אוצר אמיתי. זהו גם מפגש ראשון של בין ביל והמתופף פול מושן איתו יצר אוונס את השלישיה הקלאסית מאוחר יותר, בראשית שנות השישים. התקליט מציג את אוונס הצעיר (27) הן כמבצע והן כמלחין. זהו אלבום סווינגי ו"סוער" למדי אך כבר כאן אנו נחשפים לסגנונו המיוחד של אוונס (קטע 3, 5). וכמובן, ביצוע ראשון לWaltz for Debby  הנפלא. הנגינה כאן נוקשה יחסית לסגנונו המיוחד שהתגבש מעט מאוחר יותר.

עטיפת התקליט New Jazz Conceptions (Riverside 12-223)

 

באותו זמן עובד ביל עם הפסנתרן והמלחין ג'ורג' ראסל (George Russell) שהיה מוסיקאי מלומד ומורה מחונן. אצל ראסל זכה אוונס להכיר מוסיקאים נהדרים כגו'ן קולטריין, ארט פרמר, מילט הינטון ואת המתופף פול מושן איתו כאמור ניגן גם בהמשך. ראסל מצא באוונס תלמיד מוכשר ומבצע מצויין למוסיקה שלו. אוונס היה מסוגל לעקוב אחרי ההוראות בקומפוזיציה ויחד עם זה ליצור סווינג. ראסל כתב לאוונס את “Concerto for Billy the Kid”. באותו זמן אוונס ניגן גם עם נגן הקלרניט טוני סקוט (Tony Scott) ג'אז מודלי (ראה Aeolian Drinking Song) (2).

ב 57 ראסל הוזמן לתרום קטע ל Brandies University Festival of the Arts והציע את“All About Rosie”  - קטע במבנה סוויטה בה אוונס מנגן כנגד ליווי סוער וקצבי.

התקליט הבא Everybody Digs Bill Evans יצא ב 1958ומציג את ביל אוונס כאמן מבצע בטוח יותר וכמנהיג טריו אמיתי המגבש לראשונה נגינת צוות הרמונית אמיתית. אל אוונס מצטרפים כאן שניים מהבולטים שבנגני התקופה – סם ג'ונס על הבס (Sam Jones) ופילי ג'ו ג'ונס על התופים (Philly Joe Jones). זהו תקליט חובה לחובבי הטריו פסנתר ולחובבי אוונס בפרט. אם אחרי האזנה לתקליט הסולו הראשון עדיין "לא ירד האסימון" הרי שכאן אין עוד ספק שמדובר בכשרון ענק ויוצא דופן. התקליט זכה לשבחים רבים הן מהביקורת והן מקולגות.

ניכר שאוונס מנגן כאן בקלילות ובהנאה רבה. הוא מוביל בביטחה את הרית'ם סקשן המצוין בנגינה נקייה וזורמת. התקליט כולל בלדות נפלאות בהן אוונס מתפייט על הפסנתר בכשרון שמזכיר ענקים כארט טאטום ובאד פאוול. את הקטעים מחבר קו דק ובלתי נראה של רומנטיקה מאופקת ומעט מלנכולית (What Is There to Say?, Young and Foolish). הקטע אפילוג (Epilogue) חוזר פעמיים (בסוף כל צד) ומזכיר פלרוד קטן של דביסי או פולנק.

ללא ספק, גולת הכותרת של התקליט היא קטע הסולו Peace Piece . הקטע החל את חייו כפתיחה מאולתרת למחזמר Some Other Time ללנרד ברנשטיין אך לאחר שמצא בו אוונס עניין מיוחד החליט להקליט אותו כקטע עצמאי. אותם אקורדים מהפנטים של הפתיחה ישמשו שוב בפתיחה של Flamenco Sketches בתקליט Kind of Blue בו שותף אוונס כשנה לאחר מכן. אין ספק שמיילס חמד לו את הפתיחה הנהדרת הזאת שהתאימה מאוד לרוח הכללית של התקליט. ההשפעה המודלית הגיעה מראסל אל אוונס וגם אל מיילס (כך לפי מקורות רבים של התקופה).

עטיפת התקליט Everybody Digs Bill Evans (Riverside 1129)

 

שנת 58 היתה שנת הפריצה של אוונס לתודעה הציבורית. בעוד אמני ומבקרי הג'אז שמו עליו את עינם שנים קודם הוא זוכה עתה גם לאהדת הקהל הרחב. אוונס זוכה בתואר "הכוכב החדש'" של מגזין הג'אז Down Beat ולשבחי החשובים שבמבקרי הג'אז הצופנים לו עתיד מזהיר.

ג'ורג' ראסל לוקח על עצמו את המשימה להפגיש בין מיילס דייוויס וביל אוונס. מיילס דייוויס היה אחד המוסיקאים שצדו את כשרונו של ביל עוד שנים קודם לכן (3). הקשר בין ראסל ומיילס היה ג'אז מודלי -  הדבר החם בג'אז של אותו הזמן. מיילס שכר את אוונס כיוון שהיה זקוק לפסנתרן שהיה בתוך העניין המודלי. כך אוונס מוצא עצמו בשישייה של מיילס דייוויס.

שיתוף פעולה קצר בין שמונה חודשים בלבד מוליד את הקלטת הג'אז אולי הגדולה בכל הזמנים – Kind of Blue. מה לא נאמר ונכתב על התקליט המופלא הזה. דבר אחד הלך והתבהר עם השנים – לאוונס תרומה גדולה מאוד להקלטה זו. אוונס שותף בכל הקטעים למעט אחד. רוח נגינתו מרחפת על פני כל האלבום.

החיבור בין מיילס ואוונס היה מיוחד מאוד וחד פעמי בג'אז. שניהם חיפשו ופיתחו קול אישי והם ממש השלימו זה את זה. ה"כח השקט" של אוונס השתלב בתחושת המרחב והעידון של מיילס. שניהם חלקו ליריות וזרימה מלודית ושני אלה הם שיצרו את המבנה המוסיקלי.

באופיים מיילס ואוונס היו ממש מנוגדים אבל הם חלקו אהבה משותפת למלחינים קלאסיים כרחמנינוף ולמלחינים מהאימפרסיוניזם הצרפתי. לאזניהם, מוסיקה ג'אז וקלאסית היו שני זרמים שמזינים את אותו הנהר.

בביתו שמע מיילס מוסיקה משל רוול, חצ'טוריאן וברהמס בקביעות. אוונס בביתו ניגן לרוב מוסיקה משל רחמנינוף, בטהובן ובאך ומשם "זרם" לג'אז.

הקול העשיר והקלאסי של אוונס על הפסנתר – חדש אז בהקשר של ג'אז – נמנע מלנגן את הטוניקה (צליל הבסיס) של אקורד וכך פיתח מגוון אפשרויות הרמוניות. מיילס, בנגנו תו אחד שמלווה מהלך של כמה אקורדים השיג משהו דומה מכיוון אחר. (אדרלי וקולטריין כינו זאת "רפרנס מרומז").

אוונס לוקח את מיילס למקום רך ומאופק, דבר שלא היה ממש לרוחם של חברי ההרכב. אדרלי העדיף את הליווי של גארלנד (Red Garland) שידע לתמוך בנגינה קצבית וחזקה. אך מיילס היה מרוצה מאוד מהצליל החדש של ההרכב (בדיעבד גם אדרלי "התאהב" באוונס וזימן אותו להקלטות שונות).

החווייה של אוונס היתה כנראה אמביוולנטית. מצד אחד נהנה לשתף פעולה ולנגן כאן עם מוסיקאים נפלאים (מיילס, קולטריין, אדרלי, צ'מברס, קוב...). מצד שני הרגיש כמיעוט יחיד בתוך חבורה של שחורים. מיילס נהג להקניט אותו וקרא לו “whitey” (לבנבן). אולי רק כדי לדרבן אותו ולהוציא ממנו את המיטב אבל אפשר לנחש שהתחושה לא היתה  נוחה ביותר.

מיילס ואוונס ישבו ועיצבו יחדיו חלק נכבד מהקטעים בתקליט. מיילס אהב את Peace Piece ורצה לעשות בו שימוש. יחד הם עיבדו ויצרו את Sketches of Spain (שימו לב לפתיחה). אתBlue in Green  כתבו יחדיו  (אוונס לא זכה לקרדיט בתקליט). המתופף ג'ימי קוב מיטיב לתאר את הקסם שאירע בהקלטה:

"התחלנו לעבור על הקטעים, נכנסנו לזה, העסק קיבל סאונד יפה וחלק. ללא מאמץ – לא היה כל מתח – פשוט רגוע". בשני סשנים בלבד יצרה החבורה יצירת מופת אמיתית. עד היום זהו תקליט הג'אז הנמכר בכל הזמנים וראוי לציין כי חלק הארי של המכירות היה בשני העשורים האחרונים, רובו ע"י קהל צעיר.

מיילס התמציתי בדרך כלל מתאר בפואטיות לא אפיינית את נגינתו של אוונס: "לביל היתה אש שקטה שאהבתי בפסנתר. הדרך בה ניגש לזה, הצליל שהשיג היה כמו צלילי בדולח או מיים מנצנצים במפל מים צלול. הנגינה של רד (גארלנד) נשאה את הקצב אך ביל השיג זאת בדרך עדינה ולא מורגשת".

מיילס נתן לאוונס את הזכות לכתוב את ה liner notes של התקליט. אוונס היטיב לתאר את הקסם שארע בסשנים בהתיחסו לאמנות יפנית. להלן תרגום חפשי של הטקסט כולו:

 

אלתור בג'אז

ביל אוונס

 ישנה אמנות ויזואלית יפנית מסוימת בה נכפית על האמן הספונטניות. הוא חייב לצייר על קלף מתוח עם מברשת מיוחדת וצבע מיים שחור באופן כזה בו כל משיכה לא טבעית או מגע פתאומי יהרסו את הקו או יפלחו את הקלף. מחיקות ושינויים אינם בגדר האפשר. אמנים אלה חייבים לתרגל משמעת יחודית בה רעיון מורשה לבטא עצמו דרך תקשורת עם ידיהם בדרך בלתי אמצעית עד כי אין מקום לכל כוונה או הרהור שני.

הציור הנוצר חסר את המורכבות והמרקם של ציור רגיל אך נאמר כי אלה המטיבים ראות מוצאים בו משהו שנלכד והחומק מכל הסבר. אמונה זו שפעולה ישירה היא הבבואה העמוקה ביותר, אני מאמין, עודדה את האבולוציה של מוסיקאי הג'אז המאלתר מהזן המאוד רציני והמיוחד.

אלתור קבוצתי הוא אתגר גדול יותר. מלבד הבעיה הטכנית הכבדה של חשיבה עקבית משותפת ישנו הצורך המאוד אנושי, אפילו חברתי, של כל החברים למאמץ אוהד משותף לאותה תוצאה. בעיה קשה מאוד זו, אני מאמין, מאותגרת ונפתרת בצורה נהדרת בהקלטה זו.

כפי שהצייר זקוק לגבולות מסגרת הקלף כך הקבוצה המאלתרת זקוקה למסגרת הזמן. מיילס דייוויס מציג כאן מסגרות זמן עדינות בפשטותן אך עדיין מכילות כל מה שצריך כדי להמריץ ביצוע תוך התיחסות בוטחת לרעיון המקורי.

מיילס עיצב את המסגרות שעות מעטות לפני ההקלטה והגיע עם סקיצות שציינו ללהקה מה יש לנגן. לכן, אתם תשמעו בביצועים אלה משהו קרוב לספונטניות טהורה. הלהקה מעולם לא ניגנה קטעים אלה טרם הקלטות אלה וסבורני שללא יוצא מן הכלל, כל ביצוע מושלם הוקלט בטייק הראשון.

למרות שזה לא יוצא דופן לצפות ממוסיקאי ג'אז לאלתר על חומר חדש בסשן הקלטה, אופי הקטעים מציג אתגר יחודי.

בקצרה, המאפינים הפורמליים של חמשת הקטעים הם:

So What צורה פשוטה מבוססת על 16 תיבות בסולם אחד, 8 באחר ועוד 8 בראשון. התיבות עוקבות אחרי פתיחה של בס ופסנתר בסגנון קצבי חפשי. Freddie Freeloader בלוז 12 תיבות מקבל אישיות חדשה ע"י פשטות אפקטיבית של מלודיה וקצב. Blue In Green צורה מחזורית של 10 תיבות הבאה אחרי הקדמה בת ארבע תיבות ומנוגנת ע"י סולנים תוך מגוון משחקים במסגת הזמן. Flamenco Sketches הוא בלוז 6/8 ב 12 תיבות היוצר את האוירה דרך שינויים מודליים ספורים ודרך התפיסה המלודית החופשית של מיילס. All Blues הוא סידרה של 5 סולמות, כל אחד מתארך לפי רצון הסולן עד אשר השלים את הסידרה.

עטיפת התקליט Kind of Blue

 

אוונס עוזב את מיילס בחפשו אחר דרך עצמאית. התמכרותו לסמים קשים מקשה עליו את העבודה המשותפת. מיילס, שאך עתה הצליח להתנקות מסמים בתהליך קצר ומכאיב אינו יכול לסבול את הנטל הכרוך בלהעסיק נגנים מכורים לסם (גם את ג'ון קולטריין פיטר על רקע זה).

עם תחילת שנות השישים אנו מוצאים את אוונס מקים את הטריו עם פול מושן (תופים) וסקוט לה פארו (בס). טריו זה הותיר את חותמו בג'אז לעד. השלישיה הקליטה סה"כ ארבעה אלבומים בלייבל Riverside: Portrait In Jazz (1959), Explorations, Sunday at the Village Vanguard ו Waltz For Debby (1961). שני האחרונים לקוחים מאותו הסשן במועדון הווילג' וואנגארד (4).

כבר ב Portrait In Jazz השלישיה נשמעת מצוין. כותרת התקליט אולי יומרנית משהו אבל היא מצביעה על הבטחון הרב של הלייבל בתוצר. הכותרת התבססה על ציטוטי תשבחות מאת מיילס, אדרלי, אחמד ג'אמאל, ג'ורג' שירינג ואחרים לתקליט הקודם (Everybody Digs…). אוונס עצמו נבוך מהעניין. "מבריק", "חשוב", "יצירתי" הם רק חלק מהתשבחות.

בתקליט הזה מעבד אוונס בחדווה חומרים מוכרים ונהנה מתמיכה אפקטיבית, חכמה ותומכת משני שותפיו.

כשרונו כמלחין ניכר ב Peri’s Scope וב Blue In Green (כאמור ב Kind Of Blue לא זכה בו לקרדיט כמלחין).

עטיפת התקליט Portrait In Jazz (Riverside12-315)

 

ב Explorations השלישיה מגיעה להרמוניה ונשמעת מעולה. התקליט זוכה לאהדת כל המבקרים. כולם מיישרים קו וכך גם הקהל. אוונס מתקבל כאמן מוכשר ומיוחד ע"י הכל. הוא מדורג שישי במצעד פסנתרני הג'אז של Down Beat בשנת 59 וחמישי ב 60. מקדימים אותו פסנתרנים מהוללים כאוסקר פיטרסון, הוראס סילבר, ת'לוניוס מונק ארול גארנר...

בתקליט הזה לוקח אוונס חומרים "שחוקים" למקום חדש, מפתיע ומרענן. יש גם חומרים חדשים כמו Nardis של מיילס. הנגינה שלו מצטיינת במשפטים ארוכים וליריים ובצליל פסנתר עשיר.

 עטיפת התקליט Explorations (Riverside 9351)

 

תקליטים חדשים של אוונס הם מאורע יחסית נדיר בשכיחותו ובאיכותו. ביקוריו בכלל באולפן ההקלטות היו נדירים. כל עוד לא הרגיש שיש לו משהו חדש לאמר לא הקליט. הוא מקליט בקצב איטי מאוד ומחפש את קולו. נראה שהוא המבקר חריף ביותר של עצמו ובעוד מבחוץ התשבחות שופעות הוא עצמו נבוך וספקני.

החיבור למה שקורה מיד אח"כ נראה בלתי נמנע.

לצורך כתיבת המאמר שמעתי שוב ושוב את מגוון ההקלטות של אוונס שברשותי. יש משהו בסשן מהווילאג' ואנגארד שגורם לכל האזנה להישמע רעננה כאילו היתה זו הפעם הראשונה. ההקלטה החיה נותנת תחושה של להיות שם. המלמולים, רחשי הכפיות הבוחשות ומקרקשות מעומק הקהל משרים אוירה קסומה. כאילו נפתח צוהר בזמן ואנו נוכחים באמת באירוע בזמן אמת. ניתן ממש לדמיין את המקום ואת הקהל הפזור סביב שולחנות קטנים, מפטפט ומאזין להנאתו. אני מסופק אם מישהו שם היה מודע לגדולת הרגע שכן הכל נשמע כל כך רגוע, טבעי ופשוט.

להפתעתו של מפיק התקליטים אורין קיפניוז (Orrin Keepnews) שהפיק את תקליטיו המוקדמים של אוונס נענה זה בקלות יחסית לבקשתו להקליט את הסשן. לדבריו, אוונס היה מודע היטב לכך שהטריו שלו הגיע למשהו מיוחד מאוד וכנראה שמח על ההזדמנות לתעד זאת. השלישיה מנגנת באינטימיות מושלמת, שקועה לחלוטין במוסיקה. ההרמוניה בין הנגנים מושלמת. כולם מנגנים "בראש אחד". אוונס מפליא בנגינה פשוטה ולירית. לה פארו מנגן על הבס כפי שמעולם לא ניגנו לפניו ומושן מרחף ברקע על התופים, מצייר, מוחק ומצייר. אי אפשר לבקש יותר. כל מי שניסו מאז לשחזר או להתעלות מעל לא הצליחו.* הדבר היחידי שמפריע בהאזנה לדיסקים (ולא לתקליטים) הוא העריכה הלא מוצלחת שהצמידה ביצועים לאותו הקטע. זה מקלקל את החווייה האותנטית ולכן מומלץ מאוד להשיג את הסט המלא והמקורי (ראה למעלה).

 אני מכיר לא מעט חובבי מוסיקה שלא מסוגלים לשמוע ג'אז; "מוסיקה מעצבנת", "חור בראש", "חוזר על עצמו עד אינסוף", ועוד כהנה וכהנה. לרב כל אלה משנים טון כשהם נחשפים למוסיקה הזאת של אוונס. נמצא כאן ביצועים נפלאים ל Waltz for Debby, My Foolish Heart, Solar ועוד ועוד. אוונס, שבתקופה זו כבר היה שקוע עמוק בסמים, מגיע כאן לשיאו ויוצר דבר מופלא עם ההרכב שלו.

 עשרה ימים בלבד לאחר הסשנים הללו סקוט לה פארו נהרג בתאונת דרכים. כך נגדעו קריירה מבטיחה וטריו מזהיר. עבור אוונס היתה זו מכה קשה ואכזרית. אך זה הצליח לגבש קול יחודי עם שני מוסיקאים מחוננים אלה קרה האסון וקטע זאת באכזריות.

 

    

עטיפת התקליט Waltz for Debby (Riverside 9399)

עטיפת התקליט Sunday at the Village Vanguard (Riverside 9376)

 

אוונס מתאושש קמעה וחובר לאוליבר נלסון (Oliver Nelson) בתקליט המופתThe Blues and the Abstract Truth  בלייבל Impulse!. מעט מאוחר יותר ב 1962 מוציא תקליט עם הגיטריסט ג'ים הול (Jim Hall) בשם Undercurrent בלייבלUnited Artists  (הדיסק יצא בלייבל Blue Note). זהו דואו קלאסי של פסנתר וגיטרה המציג אינטרקציה מצוינת בין שני מוסיקאים. הם מזינים זה את זה ברעיונות, מקשיבים ומגיבים האחד לשני ברמה הגבוהה ביותר. בפתיחה ביצוע מיוחד וסווינגי של My Funny Valentine. אחר כך ממשיכים השניים בביצועים עמוקים לסטנדרטים כ I Hear A Rhapsody ו Darn That Dream. עם צאתו הפך התקליט כמעט מיד לקלאסיקה. מומלץ בחום לחובבי ז'אנר הדואו (6).

 

 עטיפת התקליט Undercurrent (UAJS 15003)

 

בטריו מחליף נגן הבס צ'אק ישראלס (Chuck Israels) את סקוט לה פארו המנוח. האלבומים Moonbeams ו How My Heart Sing שניהם יפים אך הם חסרים את הקסם של הטריו הקלאסי עם לה פארו.

לא נעים לנפץ את ההילה הרומנטית סביב הגאז הקלאסי של שנות החמישים אבל מיילס דייוויס היטיב פעם לבטא זאת בראיון כשסיפר שהוא אינו מתגעגע לזמנים ההם. ניגנו הרבה ו"היינו רעבים". המוסיקה הזו נוצרה בתנאים קשים של עבודה לא קבועה, סמים ואלכוהול, נגינה במקומות קטנים וחשוכים (בל נשכח שלא מדובר במיינסטרים של הג'אז. אלה לא האמנים שהצליחו ושגשגו כלכלית. בודדים הצליחו להחלץ מהמעגל הזה). חלק מהנגנים התגלגלו ברחובות תרתי משמע וחיפשו פרנסה ואוכל ובמקרה הגרוע חומר להזריק.

לאוונס, אחרי האלבומים המוצלחים עם מושן ולה פארו ומועמדות לגראמי, לא היתה עבודה קבועה. מכור כבד להרואין ו Riverside על סף פשיטת רגל. ברגע קריטי זה עושה אוונס צעד משמעותי וחותם על חוזה הקלטות בלייבל Verve. החתימה היתה אמורה לשנות את המצב וליצור עתיד טוב יותר.

את הפרק החדש פותח אוונס בהקלטה של תקליט מיוחד במינו בשם Conversations With Myself (שנת 1963)

עטיפת התקליט Conversations With Myself (Verve 8526)

 

הקלטה זו אכן שמה אותו "על המפה" ופתחה דלתות לסיורים באירופה ודרום אמריקה, יפן ופרויקטים נוספים בבית. המערכת המשומנת של  Verve (MGM) אכן עשתה את שלה. זהו ללא ספק שינוי דרמטי בקריירה של אוונס. התקליט מזכה את אוונס בגראמי ראשון ובציון חמישה כוכבים במגזין Down Beat.

התקליט הזה מרתק וקשה להאזנה בעת ובעונה אחת. אוונס מביא עצמו לבד לאולפן ההקלטות. אין בסיסט, אין מתופף. הפסנתר חשוף לחלוטין. נראה כאילו ביל שוקע בהרהור עמוק, אולי מחפש קול חדש, אולי מסכם את שנות פעילותו ואת דרכו המוסיקלית עד כה, אולי כולם יחדיו (ראו את הצילומים בחוברת הדיסק: קשה להתעלם מתחושת הכובד, הרהור, עגמומיות, חיפוש).  כמעט לראשונה בתולדות הג'אז נעשה כאן שימוש ב dubbing – הכפלת ערוצים (7). בהקלטה ערוץ שמאל, ימין ואמצע. ביל אכן משוחח עם עצמו. ההפרדה בין הערוצים מוחלטת ללא מיקס. לפעמים זה נשמע כמו סקיצת אולפן לא ערוכה.

אוונס נוגע בחומר של מונק (שלשה קטעים). הגישה לחומר של מונק באה ממיילס אבל ההגשה מקורית.

בתקליט עוד סטנדרטים וקטע מקורי אחד בשם  N.Y.C.’s No Lark . עובדה מעניינת – על הקטע חתום המלחין William John “Bill” Evans. האם זו עוד עדות לדרך חדשה? הקטע נשמע ברוח Peace Piece ומוקדש לפסנתרן סוני קלארק (Sony Clark) שאך זה הלך לעולמו בטרם עת. שם הקטע הוא אנגרמה על שמו של סוני.

לעיתים הנגינה נשמעת כמו בליל של צלילים (How About You?), כמעט כמו פסנתר ממוקן ואז הופכת ענוגה וזורמת (Spartacus Home Theme). Blue Monk לובש ופושט צורה מכמעט בוגי ווגי דרך רית'ם אנד בלוז ועד כמעט ג'אז חפשי (free jazz).  אוונס מציג כאן שליטה במגוון סגנונות נגינה, מטייל ומשתעשע על הפסנתר אך עם כל זאת, רוח של רצינות שורה על הכל.

מכאן ואילך מתחיל פרק חדש בקריירה של ביל אוונס, פרק אותו מתעדות הקלטות רבות. נציין רק שבשלישייה האחרונה שלו עם נגן הבס מארק ג'ונסון והמתופף ג'ו לה ברברה השיג שוב נגינת צוות מושלמת ופיוטיות נדירה.

 אני מקווה שהקריאה עשתה חשק לאלה מכם שאינם מכירים את המוסיקה של ביל אוונס. מדובר ללא ספק בנכס לכל החיים.

 

 

הצצה נדירה לאוסף פרטי: הדפסות ראשונות של תקליטים של ביל אוונס ותקליטים אחרים בהשתתפותו מהשנים המוקדמות

 

(1) זאנר שגובש והובל ע"י מלחין הג'אז גונתר שולר (Gunter Schuller)

(2) הלחנה על בסיס סולמות מודליים במקום אקורדים. הדבר מחייב  את המאלתר לסולו יותר מלודי כיוון שהוא נצמד לסולם מודלי אחד ולא לחילופי אקורדים. בשנות השישים קולטריין חקר את הנושא לעומק יותר מכל מוסיקאי אחר.

(3) דוגמה אחת: אוונס מנגן בסשן בווילאג' ואנגארד ולפתע מוצא את ראשו של מיילס בקצה השני של הפסנתר מאזין בתשומת לב.

(4) הסט המקורי והמושלם יצא באחרונה בפורמט של שלשה דיסקים תחת השם The Complete Village Vanguard Recordings, 1961 בלייבל Riverside. מומלץ ביותר!

(5) ראה Night and the City עם צ'רלי היידן וקני ברון

(6) ב 1966 חזרו השניים לשתף פעולה והוציאו דואו נוסף בשם Intermodulation

(7) לני טריסטנו היה הראשון שעשה זאת ב 1955. ב1967 חזר אוונס על ה"טריק" והקליט את Further Conversations with Myself

 

המלצות לקריאה נוספת:

Bill Evans: How My Heart Sings - Peter Pettinger, Yale University Press
Bill Evans, The Pianist as an Artist - Enrico Pieranunzi
, Continuum Books
Kind of Blue – The Making of the Miles Davis Masterpiece – Ashley Kahn, Da Capo Press
 

דיסקוגרפיה

 קטעי וידאו

Waltz for Debby

My Foolish Heart

למרבה הצער אין בנמצא הקלטות וידאו המתעדות את השלישייה הקלאסית עם סקוט לה פארו.

 

דף הבית  |   על אודות  |   חדשות  |   אירועים  |   גלריה  |   קטלוג  |   מותגים  |   יד שניה  |   תקנון האתר  |   מפת האתר  |   צור קשר
כל הזכויות שמורות מאסטרו אודיו 2004 ©
info@maestroaudio.co.il